1. איך יודעים שהאהבה נגמרה
את שמו שהופיע ביומן לאחר שקבע פגישה זיהיתי מיד, הוא למד איתי באותה כיתה בבית הספר היסודי בנתניה. כשהוא פסע לחדרי נוכחתי שלא הייתי מזהה אותו ברחוב, בכל זאת בגיל 51 לא נותר דבר מהילדים שהיינו, זולת צבע העיניים. גם הוא ידע היטב שעו״ד רות דיין וולפנר היא רותי וולפנר מכיתה ח, ואני בטוחה שגם הוא לא היה מזהה אותי ברחוב, אבל הוא גדל להיות גבר שרמנטי ומלא קסם שיודע לומר את המילים הנכונות ולכן מיד חייך ושיקר ואמר שלא השתניתי בכלל..
אחרי 26 שנות נישואין הוא שוקל לעזוב את הבית. ההחלטה נולדה ביסורים רבים והוא אינו שלם איתה. על הפרק ארבעה ילדים, כמה נכסי נדל״ן ולא מעט חברות שהוא הקים מאפס ועליהן גאוותו. ״מי כמוך יודעת שלא גדלנו עם כפית זהב ושאף אחד לא נתן לנו כלום. הייתי צריך לעבוד קשה מאד כדי להגיע לאן שהגעתי. אשתי הייתה איתי מהרגע הראשון. הכרנו בצבא והיא היתה החברה הראשונה שלי. את בטח זוכרת איזה חנון הייתי בבית הספר״. הנהנתי בראשי בהסכמה והוא המשיך.
״עם השנים, היו לי נשים אחרות, מדי פעם הייתי צריך גיוון, אבל הלב שלי תמיד היה שייך לאשתי. מגיע לה חצי מכל מה שיש לנו, אין לי בכלל ספק בזה. אני כאן כי אני כבר לא אוהב אותה. כלומר אני כן אוהב אותה, אני מת עליה, אבל אני לא נמשך אליה ולא בא לי עליה״.
״יש לך מישהי אחרת״ קבעתי נחרצות והוא בהה בי נדהם והכחיש. דיברנו על ההשלכות המשפטיות, התרחישים האפשריים והמשמעות הכלכלית של הגירושין. כאיש עסקים הוא נכנס לכל הפרטים ושאל הרבה שאלות כדי להבין את ההליך לעומק. הוא תכנן לשכור דירה, לדבר עם הילדים ולעזוב. לה הוא כבר הודיע מזמן שנמאס לו מהתלונות שלה ושבסוף הוא יעזוב. מאז שהיא חשה שהוא כבר במקום אחר היא ניסתה לרצות אותו אך מאמציה נראו לו פאתטיים ולא הזיזו לו כלום בלב.
אחרי שהוא הבין לעומק את המצב המשפטי, הוא הזדקף בכסאו, לקח שלוק ארוך מהאספרסו ושאל ״איך יודעים שכבר לא אוהבים?״.
שתקתי וחשבתי. ״נראה לי שההפך מאהבה זו אדישות״ עניתי לבסוף. אם לא אכפת לך שהיא תהיה עם מישהו אחר, זה כנראה נגמר״.
הוא עזב את הבית ימים ספורים אחרי שיחתנו. חודשיים חלפו מאז ולא שמעתי ממנו. השבוע הוא התקשר אלי וסיפר שחזר הביתה.
אשתו החכמה שיחררה אותו באהבה. אמרה לו שהיא מבינה שלא תוכל להחזיקו בכוח, ושהיא בוחרת לשחרר אותו ואת עצמה באהבה. היא ביקשה שיתנו זה לזו ספייס כדי לראות איך זה מרגיש לבד ולא יהיו בקשר. הנתק הזה היה לו קשה מדי. היא תמיד היתה שם בשבילו כמו אויר לנשימה שרק כשהוא אוזל חשים בחסרונו.
הוא ראה אותה בפייסבוק ובאינסטגרם נהנית עם חברות אצלהם בגינה, מצלמת ארוחות משפחתיות מושקעות ואת ילדיו. הוא הביט בכליון עיניים בתמונות, הריח בעיני רוחו את הריחות ופתאום היא נראתה לו נחשקת. כשהוא חשב שיש עוד גברים שרואים אותה כמו שהוא רואה הוא חש מדקרות קנאה בליבו והבין. ״נזכרתי במה שאמרת על כך שאדישות היא ההפך מאהבה והבנתי כמה אני אוהב אותה״, אמר ותיאר איך התחיל לשלוח אליה פרחים ולחזר אחריה ואיך הוא מאושר שהיא הסכימה שיחזור הביתה.
2. מהי אהבה שאלתי את אלכסנדר רון
כבר כתבתי עליו, על אלכסנדר רון בן 87.5 שנים, אבא של דן, חכם וצלול כבדולח גם בעשור התשיעי לחייו.
ביום שישי בצהריים כשהפציעה השמש מבעד לענני הגשם, אספנו אותו ואת רחל אשתו היפה ונסענו ליקב בכפר ויתקין. הזמנו סלסלת קש מלאת מעדנים, מפה משובצת, ארבע כוסות יין וישבנו סביב שולחן פיקניק מעץ כשברקע כרמים ירוקים ובאוויר תחושת עדנה. נאחזנו בתחושת החופש הארעית, דימיינו לשעה כאילו הקורונה חלפה מהעולם, שתינו יין ישראלי צעיר וקליל, כרסמנו גבינות ודיברנו על החיים.
הם סיפרו על דן כשהיה ילד בשנות ה-70 בתאילנד והסתובב לבד בשוק סוף השבוע הענק של בנגקוק והביא הביתה תוכים, ועכברים ונחשים וארגן לעצמו גן חיות קטן במרפסת, והם איפשרו לו כי חשבו שהוא יהיה וטרינר עד שהוא הביא קוף קטן בכלוב ואמו סירבה לשכן קוף בדירה והוא נאלץ להחזירו.
ואני חשבתי עלי באותן שנות ה-70 בדיוק, מקסימום הולכת עם אבי לשוק של נתניה לקנות ירקות, והחיות היחידות שהורשו להכנס אלינו הביתה היו זוג דגי זהב באקווריום זכוכית עגול שמתו כל פעם מחדש כי שפכנו להם יותר מדי אוכל, וכדי שלא נתאבל עליהם אבי נשלח לחנות החיות בשדרות בנימין להביא דגים חלופיים ששחו בשקית ניילון קטנה עד שיועברו כלאחר כבוד למשכנם החדש באקווריום העגול על המדף בחדר הילדים.
כמה רחוקה היתה הילדה הנתניייתית שהיתה נתונה תמיד תחת השגחה, מהילד החופשי שהסתובב לבד ברחובות בנגקוק הסואנים, ואיך עברנו חיים שלמים ורק 30 שנה אחר כך הגורל הפגיש ביננו, ומאז זו אהבה.
בהשפעת הסיפור הקודם, וגם בהשראת הסיפור הבא, שאלתי את אלכסנדר רון, מהי אהבה.
״קודם כל מסירות״, הוא ענה, ״אבל גם לתת לאשתך כבוד מלא וחופש מלא. אי אפשר לאהוב באמת בלי לתת חופש. כשאתה רואה באשה שלך רכוש, כשאתה מגביל אותה, ולא נותן לה חופש ומרחב, זה קניין, זו לא אהבה. אם אתה אוהב את אשתך אתה חייב לפרגן לה ולאפשר לה להתפתח ולצמוח. גבר שמגביל את אשתו, שמקטין אותה ושלא נותן לה להיות מי שהיא, הוא גבר חלש, עלוב וחסר בטחון״, אמר ממרומי גילו בבטחון, והזכיר את השיר ההוא של חליל ג׳ובראן שמדבר על מסירות וחופש, וכמה חוכמה הוא מצא תמיד בין שורותיו.
כשהגעתי הביתה שלפתי את הספר שהוא העניק לנו לפני שנים רבות ומצאתי את השורות עליהן דיבר –
״אהבו זה את זו אך אל תכבלו את האהבה – ותהיי ים הומה בין חופי נשמותיכם.
מזגו איש לכוס רעותו, אך אל תשתו מכוס אחת, פרסו מפתכם זה לזו, אך אל תאכלו מכלי אחד.
זמרו וחוללו יחדיו ויגיל לבבכם
אך תנו ויהא כל אחד לעצמו, כמיתרי הנבל שלעצמם הם גם בנגנם יחדיו״
3. אהבת נשים
אורית התגרשה גירושין מהירים. תוך שלושה חודשים הם חילקו ביניהם את רכושם ואת זמנם של שני ילדיהם. וכשהיא יצאה לחופשי היא גילתה באיחור את מה שהנשמה שלה הבינה כבר מזמן – שהיא בצד הלא נכון של הארון.
את אילנה היא ראתה באתר הכרויות ורוד. מתמונתה ניבטה יפיפייה צעירה, בלונדינית וכחולת מבט, רחוקה מאד מהקטגוריה אליה כיוונה. משהו בתמונה לא נתן לאורית מנוח והיא החליטה לשלוח לה הודעה, מקווה בסתר ליבה אך לא מאמינה שתקבל תשובה. האגדה מספרת שהתשובה דווקא הגיעה אבל רק כעבור חודשיים.
הן נפגשו למחרת ומאז לא נפרדו. משהו שם בנשמה של כל אחת מהן מצא את החתיכה החסרה, בניגוד לכל הסיכויים ועל אף ההבדלים בגיל, בסטאטוס, במנטליות ובאופי.
בשבוע שעבר הן הגיעו אלי כדי לערוך הסכם חיים משותפים. הן סיפרו כמה מעמד החתימה חשוב להן ואיך הן רוצות לשתף את ילדיה של אורית. ביום חמישי בערב הן הגיעו כדי לחתום על ההסכם. שתיהן בחולצות לבנות ועיניים נוצצות וילדיה של אורית בבגדים חגיגיים ממתינים לחלקם בטקס.
הושבנו אותם לידי והודענו להם שהם הועלו כעת לדרגת עוזרי נוטריון. בהתרגשות הם כרכו את הסרטים האדומים סביב ההסכם, הדביקו את מדבקות החותם האדומות והטביעו בחשיבות את חותם הנוטריון (לכל חברי עורכי הדין, אפשר להירגע, הן יודעות שאימות נוטריוני אינו תנאי לתוקפו של ההסכם, אלא רק אישור על חתימתן עליו).
השמפניה הורודה נמזגה לכוסות, והן החליפו טבעות, ואמרו מילות אהבה בעיניים נוצצות, ואפילו רקדו לצלילי השיר האהוב עליהן.
והכרזנו עליהן בהתרגשות כ – wife and wife
ואני, שמעולם לא חוויתי כזו חוויה, הקראתי להן את המילים היפות שכתבה עו״ד אלונה סיני, שרת הטקסים והברכות של המשרד –
אילנה ואורית היקרות, כאשר מגיע האדם הנכון, המדויק, האמיתי איפשהו במרתפי ליבנו האור העמוםאשר לפרקים מרצד ומהבהב, נדלק במלוא עוצמתו.
בידיים פרושות ובזרועות פתוחות אנו רצות ומחבקות, מעיזות, אוהבות.
במסע שלכן אהובות, בו אתן צועדות כעת יש עליות ומורדות, רגעי הסתכלות לאחור בסיפוק, רגעי הסתכלות קדימה באתגר ובהתרגשות.
והיום הזה הוא אחד מהרגעים הללו בו אתן עומדות ומשקיפות על הזוגיות והאהבה שיצרתן, על החברות שרקמתן, על האינטימיות אותה אתן חוות.
כי כאשר האדם אותו אנו רוצות מגיע, אנו לא מפחדות. אנו מוגנות ועטופות אנו חופשיות לאהוב כמו ילדות.
חוה אלברשטיין וריימונד אבקסיס שרות בשירה הנפלא של נעמי שמר – “מה שלומך אחות”
“בשעה שקשה לי לשיר/ והכל מתמוטט על ראשי/ התרשי לי לזכור ולהזכיר תמיד/ לך יש אותי / לי יש אותך / לנו יש אותנו”.
ובכל ההתרגשות הזו, נזכרתי שלא קנינו להן מתנת חתונה, והכרזתי שההסכם הוא מתנה ממני, לקארמה טובה.
ובערב כששכחה ההתרגשות היא סימסה לי – ״רות היקרה, זה היה פשוט מדהים. מדויק כל כך לכל מה שדמיינתי בראש, כל כך רציתי שיתגשם ואכן כך קרה, בזכותך.את אישה מדהימה ורגישה ובזכותך זוג מאושר ממשיך את דרכו במסע המשותף. המשרד שלך קיבל אותנו בידיים פתוחות מלאות אהבה וריגשתם אותנו עד דמעות.״
הן לא ידעו כמה מרגשת אותנו אנרגיה של אהבה במשרד הזה שבדרך כלל מתגרשים בו, וכמה טוב זה עשה לי בנשמה.
מפה לשם – פותחת ליין חתונות לכל המינים בחדר הישיבות. גירושין יש לנו בלי סוף 😉
