1. מליון שקלים, חנה
״בעדה שלנו לא מאמינים בבנקים״ הוא פתח ואמר. הבטתי בו בתדהמה, בכל זאת אנחנו בשנת 2020, ולא ידעתי שיש כאלו שעדיין שומרים כסף מתחת לבלטות.
ליבו בן ה – 68 של אפרים נשבר בקרבו כשחנה אשתו בת ה – 65 החליטה לעזוב אותו. ״דווקא עכשיו, דווקא כשאנחנו יכולים לעזור לילדים ולהשקיע בנכדים״, דווקא עכשיו היא החליטה לעזוב. ״אני לא מאושרת״ אמרה חנה לאפרים ועזבה את הבית, עברה להתגורר אצל בתם הצעירה שזה עתה עזבה את הבית ושכרה דירה קטנה בדרום תל אביב.
אפרים לא הצליח להבין איך היא בחרה להמיר את ביתם רחב הידיים במושב הירוק בדירה הצפופה, וחנה בחרה לא להסביר, רק שבה ואמרה שהיא לא מאושרת והוא כבר יקבל מכתב בדואר מעורכת הדין שלה.
בפגישה שלנו שאלתי את אפרים על הרכוש שנצבר ומה עומד לחלוקה בהסכם, ולמה הוא התכוון כשאמר שהוא לא מאמין בבנקים. דמעות ניקוו בעיניו כשסיפר לי ששבוע אחרי שחנה עזבה הוא התעורר משנתו באמצע הלילה וכמו סהרורי ניגש למחבוא הסודי שלהם, זה שרק הוא והיא ידעו על קיומו, ונחרד לראות שהוא ריק לחלוטין. מליון שקלים ששמרו לעת זיקנה, שהיו הבטחון הכלכלי שלהם, נעלמו. את שארית הלילה העביר אפרים ללא שינה, בוכה על חייו ועל אשתו ועל כספו, לא מבין איך ליבה הותיר לה לקחת הכל.
בשבע בבוקר הוא התדפק על דלת דירתה של בתו. היא נבהלה למראהו ואמרה לו שאמה ישנה. “תעירי אותה” הוא ביקש בשקט והתיישב על הספה הישנה בסלון ודקות ספורות לאחר מכן חנה נכנסה לסלון סתורת שיער ופעורת עיניים. ״אני לא נגעתי בכסף״ השיבה לשאלתו מדוע לקחה הכל. אפרים הביט בה והיה לו ברור שהיא משקרת. אחרי 35 שנות נישואין הוא הכיר היטב את הדרך שבה היא מזיזה את מבטה לשבריר שניה. היא אמרה לו שהוא יכול לחפש בחפציה ולהיווכח שלא נגעה בכסף. והוא אכן חיפש. וחיפש. ולא מצא כלום.
״את תחזירי לי חצי מהכסף״ אמר לה אפרים, ״ואם לא, אני אמצא דרך להתחשבן עליו. אין ברכה בלגנוב כסף שהזעתי עליו כל החיים ואת לא תהני ממנו יום אחד״. מבט עז עלה על פניה של חנה. ״אני לא לקחתי כלום״ צעקה, ״ובכל מקרה חצי שלי״ הסגירה את עצמה.
אפרים הלך משם מתוסכל מבין כמה קשה יהיה לו להוכיח את הגניבה. למחרת הוא קרא לשלושת בניו וסיפר להם הכל. הם נדהמו מהעובדה שהוריהם הצנועים החזיקו בבית מליון שקלים במזומן, ומכך שאימם השקטה הרהיבה עוז ולקחה הכל, והבטיחו לאביהם שיעזרו לו להשיב לידיו את האוצר האבוד או לפחות את מחציתו.
מבלי להודיע הם הגיעו לדירת אחותם. מיד כשאימם ראתה אותם היא הבינה והחלה בהכחשות והאשמות. ״הוא לקח הכל השקרן הזה והוא מאשים אותי״ בכתה לילדיה. הבנים שהבינו שלאביהם אין אינטרס להמציא את הסיפור, הגיעו עם פתרון מוכן.
״רק את והוא ידעתם על הכסף״ אמר לה הבן הבכור וכולם הקשיבו לו בשתיקה. ״כשהייתי צריך עזרה עם כסף נתתם לי 10,000 שקלים ואמרתם שאין לכם כלום. אם את רוצה שהבנים והנכדים שלך ישארו איתך בקשר, תלכו שניכם להיבדק בפוליגרף אצל אריק חבר שלי מהשב״כ. הוא כבר הסכים, את מסכימה?״
״מסכימה״ היא ענתה ללא היסוס, ״אני לא מאמינה שהוא יבוא לבדיקה.״
השבוע התקיימה הבדיקה.
חנה לא הגיעה אליה. יום קודם לכן היא התלוננה על כאבי גרון וחום וביקשה מהרופא בדיקת קורונה. עד אז, הודיעה לילדיה, היא בבידוד.
לבקשת ילדיו, אפריים עבר את הבדיקה.
מי מהמר על התוצאה ?
2. עשתה לו את המוות
לפני שנים הגיע אלי אמיר עם בת זוגו וביקש שאייצג אותו בהליך שעסק בשאלת הסדרי השהיה שלו עם בתו בת ה -12. אמיר חזר קצת לפני כן משהות ארוכה בחו״ל ולמרות שהוא לא היה עם בתו תקופה ארוכה, אימה ביקשה להיות עימה כמה שיותר ולא הסכימה שיראה אותה יותר מפעמיים בשבוע ובכל סופ״ש שני. ״היא עושה לי את המוות על כל שעה נוספת עם הילדה״ טען אמיר.
הוא רצה יותר. הוא רצה להיות עם בתו בסופי שבוע עד יום א ומדי שבועיים גם בימי חמישי, בדיוק מחצית מהזמן. כשהוא סיפר לי שאם בתו חולה בסרטן מפושט, הבנתי שאני מכירה אותה וירטואלית ועוקבת אחרי המאבק בפייסבוק. למרות שלא היתה לי מניעה אתית לטפל בו, סירבתי לקחת את התיק.
המלצתי לאמיר לוותר על המאבק ולאפשר לבתו להיות עם אימה כמה שיותר. ״אם יום אחד אמא שלה לא תהיה כאן, הבת שלך תזכור לך כל חייה את הרגעים שהיא לא היתה עם אמה בגלל המלחמה שניהלת״. אני לא יודעת אם אמיר הקשיב להמלצה או לא, אבל הפייסבוק גילה לי שהאם הלכה לעולמה חצי שנה לאחר אותה פגישה.
אז לא ידעתי שהאמירה הזו תהיה רלוונטית גם לחיי, שנים רבות לאחר מכן.
השבוע נזכרתי באותה פגישה כשקיבלנו תביעה למשמורת מלאה שהגישה אם בתיק בו האב נלחם על חייו עקב מאבק ממושך בסרטן. כמה אטימות צריכה להיות לאם לנהל מאבק משפטי באבי ילדיה שנאבק בסרטן ולטעון שהוא לא כשיר להיות עימם.
עורכת הדין שלה הגיעה לפגישה, וטענו שהן מגינות על טובת הילדים והציעו שנזמין תסקיר סעד שיבחן האם טובת הילדים להיות עם אימם או עם אביהם. מאחר שכולנו יודעים שרשויות הרווחה כורעות תחת העומס ושתסקיר מוגש כעבור שנה ארוכה, המטרה נראתה ברורה – למשוך את ההליך כמה שניתן. שהרי אם הוא ילך לעולמו, היא תשאר עם הכל. את עורכת הדין שלו אני מכירה ומעריכה, ולכן ניסיתי לומר לה שזו קארמה רעה לריב על זמנם של ילדים עם אביהם חולה הסרטן. אני חושבת שהיא הסכימה איתי אבל לא בטוחה. ״זה שאנחנו לא מסכימות לא אומר שאני לא צודקת. אני מייצגת לקוחה״, השיבה בשקט.
הלקוחה שלה עשתה לו את המוות – תרתי משמע – תוך כדי מאבק במחלה עד שהוא הבין שכדי להילחם בסרטן הוא צריך לשחרר אותה מחייו.
שלושת ילדיו שקשורים אליו מאוד, נקרעו בחופש הגדול בינו לבינה והוא ניצל כל יום בו חש טוב לבלות עימם במקום אחר. הראנו לעורכת הדין את התמונות שלו מחובק עימם על שפת הים ובפארק והיא לא הנידה שריר בפניה. ״הוא לא מסוגל לטפל בהם, הם נטל על כתפיו״ אמרה וסיימה את הפגישה.
3. ולמה זו נקודה רגישה אצלי ? מתוך “קַארְמָה אִיז אֶ בִּיץ׳“
“ההבדל בין ילדים שגירושי הוריהם מטילים מום בנפשם והופכים אותם לנכים רגשית לעד, לבין ילדים שגירושי הוריהם כמעט שאינם משפיעים עליהם, נעוץ בעיקר ביחסי ההורים לאחר הגירושין. גם אם הליכי הגירושין עצמם אינם קלים, אלו שמוצאים בתוכם את הכוחות לשמור על יחסי כבוד ועל תקשורת תקינה, ולו רק לטובת ילדיהם, יאפשרו להם לגדול כילדים נורמטיביים, אף על פי שעולמם נחרב.
זמן קצר לאחר שאני וניב, אבי ילדיי, התגרשנו, חזרנו לנהל תקשורת תקינה שעם השנים הפכה לתקשורת חברית, והקשר חזר להיות קשר משפחתי. זה לא תמיד היה קל, אבל כששנינו שמנו את טובת הילדים בראש סדר העדיפויות שלנו, ילדינו אסף ואופיר גדלו כילדים נורמטיביים.
לא אשכח את הרגע שבו קיבלתי את ברכתה של אופיר בתי ליום המשפחה. היא כתבה אותה כשהייתה חיילת, שנים רבות לאחר גירושינו שאותם חוותה כשהייתה כבת תשע בלבד.
״היום יום המשפחה והיום אני רוצה להגיד תודה. תודה להורים המדהימים שלי, שלפני 13 שנים הודיעו לי שהם מתגרשים, לימדו אותי את המשמעות של כל שבת שנייה עשור לפני הגיוס, ובגדול – הפכו את העולם שלי על פיו.
תודה על זה שהם אזרו את האומץ הדרוש כדי להבין שעדיף להיות מאושר מאשר לגדל את הילדים ביחד. תודה על זה שהם הראו לי שגירושין אפשר גם אחרת – אפשר בידידות ובאהבה, שאפשר להמשיך לגדל ביחד את הילדים.
תודה על זה שהם התאהבו מחדש, באנשים מדהימים שהפכו למשפחה בזכות ולא בחסד והגדילו לי את העולם ואת המשפחה. תודה על זה שהם ידעו ללמד אותי ואת אחי על העולם כל אחד בנפרד מנקודת המבט שלו, וגם ביחד, תודה על זה שהם נתנו לי משפחה ענקית, מסובכת לפעמים, אוהבת תמיד, מצחיקה עד אין-סוף ויותר טובה ממה שיכולתי אי פעם להעלות על דעתי. תודה לכם״.
במהלך כתיבת הספר הלך ניב לעולמו במפתיע. איש הברזל החזק קיבל דום לב תוך כדי אימון ברכיבה על אופני כביש, והניסיונות להצילו עלו בתוהו. את הטלפון שהזעיק אותנו לבית החולים בשבת בבוקר קיבלתי אני. עדיין לא ידעתי שהרע מכול אירע אך הערתי את ילדיי וטסתי איתם לבית החולים. שם קיבלנו כולנו, יחד עם בני משפחתו של ניב את הבשורה המרה. ישבנו עליו שבעה כולנו, ילדיי, בת זוגו, דן בעלי ואני. היה ברור שנותרנו משפחה אחת גדולה, והיה ברור שאני יכולה להיות שם בשביל ילדיי באובדנם הנורא, מהמקום הכי נקי והכי אוהב. שלוש-עשרה השנים שחלפו מגירושינו הפכו אותנו לקרובים מאוד, קרבה שאפשרה לי להיות שם בשבילם באובדנם הכבד, ללא ייסורי מצפון, בלי שמנעתי מהם ולו פעם אחת לפגוש באביהם, בלי ששמעו ממני מילה אחת רעה עליו.”
להזמנת הספר קארמה איז א ביץ לחצו כאן
להצטרפות לקבוצה שמלווה את כתיבת ספרי השני לחצו כאן
