2 סיפורים מהשבוע החולף על נשים שפוחדות ו- 3 שלבים לנצח את הפחד – 16.5.20

1. מנהלת הפרוייקטים

מאז החתונה כמות האינטימיות ביניהם הלכה ופחתה ביחס ישיר לכמות השיער על ראשו.

מגיל 15 החיים שלה משורטטים כמו תוכנית אדריכלית והיא ידעה בדיוק במה תעבוד, מתי היא רוצה להינשא, מתי תביא לעולם ילד אחד ומתי ילדים נוספים. בהיותה משימתית במיוחד, החיים שלה הורכבו מפרוייקטים שכל שלביהם נכתבו במחברת והיא פיתחה תחושת סיפוק מרוממת מסימון וי ליד כל שלב שבוצע.

כשבנם הבכור היה בן 3 התוכנית הראתה שזה הזמן לילד שני, שהיה אף הוא פרוייקט שצריך לבוא לעולם. אחת המשימות הראשונות שהגדירה היתה לבדוק את מועדי הפיריון שלה. בבוא היום המתאים היא הודיעה לו שהערב הם צריכים לפעול יחד לקידום פרוייקט הילד השני. אלא שלו היו תוכניות אחרות. הוא קבע עם חברים לצאת לבר והתוכניות שלה לא התאימו לו בדיוק באותו ערב. היא ביקשה שיבטל והוא סירב והיא בכתה מעלבון ובסוף ואחרי מריבה הוא ביטל. ובאותו ערב אהב אותה בכוח ובלי להסתכל לה בעיניים והיא בכתה אבל היתה נחושה כמו בכל הפרוייקטים שלה. ובאותו לילה קשה אכן נוצר בה הילד אך גם נכבה ניצוץ אהבתה אליו. זו היתה הפעם האחרונה שהיתה ביניהם אינטימיות כלשהי.

חלפו כמה שנים והחיים לצידו התרוקנו מרגש והתמלאו משימות של ניהול פרוייקטים סביב הילדים. היא סבלה מאד מהיחסים ביניהם ולא הבינה כיצד הוא מגיע הביתה במצב רוח טוב, מניף את הילדים גבוה באויר, משחק עימם ומפיץ חיוכים לכל עבר, ובערב כשהילדים במיטות – משהו בו נכבה והוא יושב עם הטלפון ומתעלם ממנה.

ואז הגיע לעבוד עימה בצוות בחברת ההיי טק בה היא עובדת כמנהלת פרוייקטים (אלא מה?) גבר שרמנטי שכבר בשבוע הראשון לעבודתו נעץ בה מבטים חודרים ושאל ״למה יש לך עיניים עצובות״. אותה שאלת חיזור נדושה פתחה לו פתח לליבה הסגור הרמטית כבר שנים ותוך חודש התחיל שם רומן לוהט.

״חזרתי הביתה במצב רוח טוב, שיחקתי עם הילדים והפצתי חיוכים לכל עבר, ואז הבנתי. שנים לא הבנתי איך הוא חוזר כל כך מבסוט הביתה בעוד שאני עם פרצוף תשעה באב, ועכשיו הבנתי שיש לו מישהי – כבר שנים. איזה מטומטמת אני״ היא סיפרה לי השבוע.

שנים שהיא יודעת שקליפת נישואיהם ריקה ושנים שהיא מפחדת להתגרש, ועכשיו אחרי שהבינה שיש לו מישהי, ואחרי שטעמה מהפרי האסור ופתחה את סגור ליבה, היא שוקלת להתגרש. ״אני עדיין פוחדת״ היא אמרה לי, ״למרות שאני יודעת שזה הדבר הנכון״.

2. פיל בקרקס

היא בת 49 נשואה כבר שלושים שנה לגבר שמבוגר ממנה בעשור. היא סיפרה לי השבוע שחיי הנישואין שלה היו מאז ומתמיד רצופי משברים. שניהם דומיננטיים וכוחניים ותמיד התקוטטו על כל דבר ועניין. הדרך שלו להכניע אותה במאבק היה לאיים בגירושין. כשהיא היתה בת עשרים היא התמוטטה בכל פעם שאיום הגירושין נזרק לחלל העולם. אימת הגירושין שיתקה אותה וגרמה לה לוותר מיידית על עקרונותיה ולעשות כרצונו. וכך הם התנהלו שנים בשרשרת אינסופית שמתחילה בויכוחים עקרוניים, עוברת באיומי גירושין ומסתיימת באימה וכניעה, וחזר חלילה. היא לא הפסיקה להתווכח איתו וגם לא הפסיקה לפחד מאיומיו על אף שחלפו שלושה עשורים. ולאחר כל מריבה הוא דרש לבוא על סיפוקו, גם אם זה לא התאים לה. ואם סירבה? פרצה מריבה חדשה, ושוב איומי גירושין, ופחד וכניעה.

כמו מנהלת הפרוייקטים גם היא הכירה בעבודה מישהו שפקח את עיניה לאפשרות של חיים אחרים. לראשונה היא הסתכלה אובייקטיבית על שניהם ונוכחה לדעת שהיא לחלוטין לא תלויה בו. למעשה הוא תלוי בה כלכלית. עם השנים היא הלכה והתקדמה וכעת היא נושאת משרה ציבורית בכירה בעוד שהוא לא התמיד במשרה כלשהי, ומצא עצמו מובטל שוב ושוב. הילדים כבר גדלו ופחות נזקקו להם, והאינטימיות נגמרה מזמן. לאחרונה הוא אפילו עבר ללון בחדרו של בנם החייל בטענה שהיא נוחרת.

השבוע היא מצאה את האומץ להגיע אלי ליעוץ משפטי, אך גם היא כמו מנהלת הפרוייקטים פחדה להתגרש וזיהתה את הפחד. ״אני כמו פיל שקשרו אותו לעמוד בקרקס כשהיה קטן ועכשיו למרות שהוא ענק הוא משוכנע שהוא לא יכול לברוח למרות שהוא קשור רק לכסא״, אמרה בהשלמה.

3. כרוניקה של פחד

ניתחתי עם שתיהן את הפחד, ושתיהן הסבירו כל אחת בדרכה ובמינונים שלה – שהפחד הכללי מגירושין מורכב משלושה אלמנטים – פחד להישאר לבד, פחד כלכלי ופחד מפגיעה בילדים.

פחדים אמיתיים או מדומים הם כמו מפלצות שחיות בתוכנו ואם אנחנו מאכילים אותן הן גדלות ומשתלטות עלינו ומנהלות אותנו. העניין עם מפלצות שצריך ללמוד לשלוט בהן ולאלף אותן, וכשלא מצליחים לבד, מומלץ לפנות למטפלת טובה, שהיא בעיני קודם כל – מאלפת מפלצות (ברור חיים, אפשר כמובן לפנות גם למטפל טוב).

ולא, חיים, אני לא מעודדת גירושין, אני מעודדת אנשים שסובלים להפסיק לחיות בסבל רק בגלל שהם מנוהלים על ידי פחדים.

אז איך מנצחים את הפחד ?

1. ראשית יש להבין שהפחד העיקרי הוא מחוסר הוודאות. נישואין, גם אם הם גרועים מאוד, למי שהתרגל לחיות ללא אהבה ובמערכת גרועה, הם בעצם אזור נוחות. ובכל פעם שאנו נדרשים לצאת מאזור נוחות אנו חווים חוסר וודאות. זה נכון גם לגבי מקום עבודה בטוח אך בלתי נסבל.

חוסר וודאות הוא חלק אינטגרלי מחיינו. הפחד מחוסר וודאות עולה רק כאשר אנו צופים תוצאה קשה או כואבת. כשאנו רואים סדרה או קוראים ספר מתח חוסר הוודאות הוא חלק בלתי נפרד מההנאה. כשאנו לפני חופשה מרגשת חוסר הוודאות הוא חלק מההתרגשות והציפייה. ולכן הפחד מחוסר וודאות קשה רק כשאנו חוששים שהיציאה מאזור הנוחות תיקח אותנו למקום עוד פחות נוח.

2. עכשיו נותר לנו להבין מה המשמעות של מקום פחות נוח. כלומר מה האלטרנטיבה האמיתית לחוסר הוודאות או במילים אחרות – האם אזור הנוחות הוא באמת כל כך נוח ?

מכירים את המשל על הצפרדע וסיר המים ? אם נכניס צפרדע לסיר מים רותחים היא תקפוץ מיד החוצה. אם נכניס אותה לסיר מים קרים היא תשחה בחדווה במעגלים סביב סביב. אבל אם נחמם את הסיר על אש קטנה, המים יתחממו באיטיות והצפרדע תתרגל במהירות לשינוי בחום ותמשיך לשחות בנוחות ועד שהמים ירתחו היא כבר תהיה מבושלת ולא תוכל לקפוץ מהסיר. לפעמים אזור הנוחות הוא כבר מזמן לא נוח ובלי ששמנו לב הוא הפך למלכודת שאנו לא מצליחים לצאת ממנה.

וכאן צריך לבחון האם טוב לילדים לגדול עם מודל זוגיות הרוס, בלי להבין שאפשר לחיות באהבה, בלי מילות חיבה, עם ויכוחים אינסופיים ואיבה שקטה שנקלטת להם בחיישנים ומקבעת אצלם תפיסת זוגיות מעוותת.

האם מחיר הנוחות הכלכלית שווה את מחיר הבריאות שנהרסת כשאתם אוכלים את עצמכם מבפנים? האם היא שווה את המחיר שמשלמים על חיים בלי אהבה. האם החיים עם אדם שמוגדר בלב פנימה כאויב עדיפים על חיים שקטים גם אם הם לבד ? האם הזוגיות ההרוסה אך הוודאית טובה יותר מהאופציה למצוא זוגיות טובה, אופציה שדלתה סגורה כשאתם עדיין בתוך הזוגיות ההרוסה.

איך מוצאים את הכוח לנוע מתוך אזור הנוחות אל אזור חוסר הוודאות ?

3. מפתחים את תחושת הערך העצמי.

הרי ברגע שאנו סומכים על עצמנו ועל יכולותינו, באמת ומבפנים – תחושת חוסר הוודאות מקבלת גוון אחר לחלוטין ופתאום אפשר לבחור מחדש איך לחיות.

כשחיים באזור הנוחות של התא המשפחתי ההרוס, הסיפור הפנימי שלנו הוא שזו מציאות שאינה ניתנת לשינוי. שזוגיות טובה ומלאת אהבה, חברות ותשוקה יש לאחרים, אבל לנו כנראה לא מגיע. שהילדים המסכנים שלנו נולדו להורים שלא סובלים אחד את השני, שאנו תקועים במקום עבודה בלתי נסבל כי חייבים להתפשר ולהתפרנס, כי ככה זה וזהו. אם נהיה כנים עם עצמנו מחשבות כאלו עברו לכל אחד מאיתנו בראש ביחס למשהו לפחות פעם בחיים.

כאשר מפתחים תחושת ערך עצמי, וזו עבודה קשה, הערך העצמי לא מאפשר לחיות בנוחות עם מציאות עגומה, והוא צועק – הייייי מגיע לי יותר. וכשאתם מבינים שמגיע לכם יותר, שאם תעשו את השינוי – כל האפשרויות פתוחות לפניכם, ואתם יכולים לשנות את הקארמה שלכם, הפחד נראה כמו משהו שניתן להתמודד עימו.

אז איך מפתחים ערך עצמי? זה כבר ענין לפוסט אחר, אבל הייתי ממליצה להתחיל עם מאלפת מפלצות טובה.