1. הפרנויה

ישנם תיקי גירושין שמתנהלים כמו מלחמת עולם ואף קורונה לא יכולה לעצור אותם. קחו לדוגמא את ז׳קלין ואורן שנשואים 22 שנה והתברכו ב- 3 ילדים. הם גרים באחוזה ענקית מוקפת חומה שמסתירה מאחוריה מדשאות רחבות ידיים, בריכה חצי אולימפית, סאונה וחדר כושר באחד המושבים במרכז הארץ.

אורן איש עסקים מסתורי שמרבה בטיסות לחו״ל אך ממעט לדבר על עסקיו. מפרטי מידע שאספנו וחיברנו כמו הפאזל בן 1000 החלקים שקנינו לימי הסגר וטרם הצלחנו לסיים, הבנו שהוא סוחר נשק שפועל באמצעות חברות זרות שרשומות במדינות שהן מקלט מס, קונה סטוקים של נשק מכל מיני מדינות ומוכר במדינות עולם שלישי, בעיקר באפריקה. היכולת לעקוב אחר נתיב הכסף מאוד מאתגרת ואנו רק בתחילת הדרך.

מהרגע שז׳קלין החליטה להתגרש, אורן נכנס לעמדת מתקפה. הוא לא אדם שמתגרשים ממנו, ואם היא לא מבינה שהיא עושה את טעות חייה, הוא יגרום לה להבין בדרך הקשה, הסביר לה, ארז מזוודה ועזב את הבית. מרגע עזיבתו הוא סגר את כל הברזים והפסיק להעביר ולו שקל אחד לתא המשפחתי, שצרך באופן שוטף כמעט 100,000 שקלים בחודש.

אז הגשנו בקשה למזונות זמניים ובית המשפט נתן לתגובתו והוא טען לקושי כלכלי עקב משבר הקורונה בסין ושאר הטענות הצפויות והמתחייבות ממלחמת העולם בה נקט. בסופו של דבר השופט הבין את התמונה וחייב אותו להמשיך לממן את כל הוצאות האחוזה ולהעביר לזקלין עוד 20,000 שקלים בחודש. החלטה נדיבה מאוד ביחס להחלטות למזונות זמניים, אך לא ביחס לרמת החיים לה הורגלה ז’קלין.

בחודשיים שחלפו מאז הלכה והחריפה מלחמת העולם של אורן שהתחיל להסית את הילדים ולנסות להמרידם נגד ז׳קלין. בנוסף לכך ידע אורן הכל על ז’קלין עד הפרטים הקטנים ביותר, למרות שהיא ניתקה כבר בתחילת המשבר ביניהם את מצלמות האבטחה באחוזה, היא היתה משוכנעת שהוא התקין מחדש מצלמות ומכשירי הקלטה. ההודעות הקטנות ששלח לה הלכו וערערו אותה והיא הזמינה חוקר פרטי שיאתר את מכשירי ההאזנה שאורן שתל.

החוקר פרטי ניתר כל סנטימטר באחוזה ובחצר, והודיע לז'קלין באופן חד משמעי שהכל נקי. ״אני בטוחה שהוא לא הצליח לאתר את ההאזנות״ היא אמרה לי ופה השתכנעתי שהיא פרנואידית.

אלא שאורן המשיך להציק לה ולזרוע פרטי מידע שהלחיצו את ז’קלין וגרמו לה לחוש רדופה. ״את אוכלת יותר מדי, לא הגזמת עם השוקולד והבייגלה ? את תמשיכי להשמין ואף אחד לא יקח אותך״ הוא סימס לזקלין באחד הלילות השבוע, שעתיים אחרי שחיסלה חבילת שוקולד וקינחה בשקית בייגלה שלמה, ״אכילה רגשית מול נטפליקס״ הסבירה לי בבוקר בקול מבוייש, ״תופעה מוכרת בימי קורונה״ ניסיתי להרגיעה והצעתי לבדוק אם הילדים מדווחים לו. ״הילדים היו במיטות ואני אכלתי בחדר שלי״ היא הסבירה, ״הם לא יכולים לדעת״.

בתקופה האחרונה ובמיוחד מאז פרוץ משבר הקורונה היא שמה לב שהאופר הפיליפינית שמתגוררת עימם כבר 3 שנים, מסתובבת צמודה לטלפון הנייד שלה. בבוקרו של אותו יום החלה לקנן בה תחושה מוזרה והיא דרשה ממנה לראות את הטלפון שלה. הפיליפינית התנגדה, והסבירה שהיא מתכתבת עם חברות ובני משפחה בשפתה, וז׳קלין ממילא לא תבין כלום. ״אם כך, אין סיבה שלא תראי לי את הטלפון״ גייסה ז’קלין ארשת מפחידה, והפיליפינית נכנעה והגישה לה את הנייד. ז’קלין נכנסה לווטסאפ ולא נדרשה לחפש הרבה.

עיניה חשכו כשגילתה שהפיליפינית מנהלת תכתובת ענפה עם אורן ומדווחת לו על כל תזוזה של ז’קלין, מה אכלה, מה לבשה, מתי יצאה מהבית ועם מי דיברה. כשז׳קלין אימתה אותה עם התכתובת פרצה האופר בבכי ואמרה שאורן איים עליה שילשין לרשויות ההגירה אם לא תדווח לו. עוד כמה שאלות והיא נאלצה להודות שהוא גם משלם לה 800$ לחודש בגין הדיווחים. היא בכתה וביקשה את סליחתה של ז’קלין. ז’קלין, שהיתה מטבע הדברים המומה, התיישבה על המדרגות ובכתה מתסכול.

Forgive me madam I need to use the toilets ניצלה הפיליפינית את תגובתה ההמומה של ז’קלין, נכנסה עם הנייד לשירותים ובקור רוח מחקה את כל התכתובת עם אורן. כשהיא יצאה היא אמרה לז׳קלין שאורן לא אמר לה כלום, ושהיא לא סיפרה לו כלום, ובכלל לא היה כלום והיא סתם שיקרה. היא פוטרה במקום.

״אני לא אוכל לעולם לבטוח באף אחד״ בכתה ז’קלין בשיחת זום שניהלנו, יש לו מספיק כסף לקנות את כולם.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

2. תלונות בימי קורונה

הם היו על סף גירושין, שכרו עורכי דין וניהלו משא ומתן בעיקר סביב שאלת המזונות והסדרי השהיה של בתם בת ה – 4, ולבסוף חתמו על הסכם גירושין שאושר על ידי בית המשפט לענייני משפחה לפני כשלושה חודשים. בערב שלאחר האישור הם הסתכלו זה לזו בעיניים והרגישו שאולי הלכו רחוק מדי ואפשר לתקן, והחליטו ששווה לעשות עוד נסיון אחרון, אם לא עבורם, עבור בתם.

הם התחילו טיפול זוגי, שנראה יעיל בהתחלה, אבל נמשך אל תוך תקופת הסגר, שהרסה כל סיכוי לשלום בית. הוא ניצל את פגישת הטיפול הזוגי האחרונה שהתנהלה בזום כדי להודיע לה שזהו, אין סיכוי לתקן והוא רוצה להפעיל את הסכם הגירושין.

היא לא רצתה להתגרש, ובטח לא בתקופה הזו, וכשהם כיבו את המצלמה התסכול של שניהם הצית מריבה סוערת, שהסתיימה בהתגוששות הדדית ובתלונה שלה למשטרה. תלונה מוצדקת מבחינתה ותלונת שווא לדעתו. הוא נחקר באזהרה והורחק מהבית לשבוע, ואם היה סיכוי לשקם משהו ביניהם, התלונה במשטרה, הרגה אותו סופית.

השבוע הסתיימה תקופת ההרחקה אך הפלא ופלא, הוא לא מעוניין לחזור לגור במחיצתה, ואילו היא מצידה אינה מעוניינת להתגרש. ניגוד העניינים הזה העמיק את תסכולה והיא החליטה לעלות שלב.

היא שכרה עו״ד חדש שהחליט שהסכם הגירושין עליו חתמו לפני 3 חודשים אינו רלוונטי, וכך הוא כתב לנו ״אנו מצויים במצב חירום, ואין להוציא את הילדה מעבר ל- 100 מטרים מהדירה. מרשתי מתנגדת לשהות הילדה בבית הוריי מרשך ו/או בכל מקום אחר היות והדבר מנוגד לחלוטין להוראות משרד הבריאות. במידה שמרשך מעוניין לראות את בתו, יתכבד להגיע לדירה ולשהות עימה תוך שהוא מקפיד לשמור על ידיו ועל פיו..״.

אנחנו לא נשארות חייבות. מיד נשלח אליו מכתב תשובה שהפנה אותו לתקנות שעת חירום (נגיף הקורונה החדש – הגבלת פעילות), תש"ף-2020 ובעיקר לתקנה 2(14) לפיה מותרת – "העברה של קטין, שהוריו חיים בנפרד, על ידי אחד מהוריו, לביתו של ההורה השני". עוד הוספנו והבענו את תמיהתנו על דרישתה לקיים את ההסדרים בבית, לאור התלונה שהגישה במשטרה, והודענו שאם לא תמסור לו את הילדה, תוגש שוב תלונה במשטרה, הפעם על ידו.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

3. יום נישואין

היום היה צריך להיות יום הנישואין ה – 67 של אלי ועליזה דיין, הם בטח מציינים אותו במקום שכולו טוב, כי שניהם כבר לא איתנו. דבר לא נשאר מעשרות שנות נישואין, כשהחתן והכלה כבר לא כאן, דבר זולת ילדים, נכדים, נינים ושירים. ביקרנו אותם השבוע כשעלינו באזכרה בודדה ועצובה לקבר של ניב, בן הזקונים שלהם שגם הוא כבר שנה לא איתנו.

הם קבורים כולם בבית הקברות היפה בקיבוץ גבעת ברנר, ואיכשהו שמנו לב פתאום שבין הקבר של סבא אלי לקבר של סבתא עליזה צמח ושגשג בדיוק בשנה שחלפה שיח ענק של עץ השפע, שגזעו מסמל יציבות, ועליו מסמלים שפע, וכל כולו היה כמו דרישת שלום מהעולם הבא.

אלי נולד בשנת 1929 בעיר מקנס שבמרוקו ועלה ארצה בגיל 3 הישר לחיפה. כשאלי היה כמעט בן 4, שבוע לפני חנוכה 1933 נולדו לנתן ורות רובין בקיבוץ הצעיר גבעת ברנר ששכן בקצה השני של פלשתינה, התאומות עליזה ויהודית.

מבית החולים נשלחה רות היישר לאוהל מגוריה עם נתן. היום אנחנו לא יכולים לתפוס איך אפשר לגור עם תאומות זעירות באוהל בחורף הקשה של שנת 1933, אבל אז לא היתה אופציה אחרת. יהודית החלשה לא שרדה את התנאים הקשים, לקתה בדלקת ריאות ומתה כשהיא בת 8 ימים בלבד. היא נקברה בבית הקברות של גבעת ברנר, בחלקה הישנה ומצאנו השבוע את הקבר שלה במרחק קצר מקברו של יצחק שדה, שגם הוא שוכן שם במנוחת עולמים.

כשיהודית הלכה לעולמה, היא לקחה עימה חלק מנשמתה של עליזה תאומתה, שכל חייה חיפשה את החתיכה החסרה, ולא ידעה למה. כשעליזה היתה בת 10, נתן אביה האהוב והאמיץ, שהיה ממקימי הפלמ״ח יחד עם חברו יצחק שדה, נתפס בגניבת נשק מהאנגלים. הוא נשפט ונידון ל – 5 שנות מאסר עם עבודת פרך בבית המעצר הבריטי הקישלה בירושלים. אחת לחודשיים עליזה הקטנה נסעה עם אמה רות בעגלה וסוס לבקר את אביה, אותו ראתה מרחוק דרך גדרות התיל, תקופה שנחרטה עמוקות בנשמתה. אבל אביה השתחרר, והיא גדלה וכשסיימה יב נשלחה לקיבוץ הל״ה ללמוד הוראה.

בלי קשר לאביה הפלמחניק של עליזה, גם אלי הצטרף לפלמ״ח, ולחם במלחמת העצמאות בקרב מלכיה הידוע, בו גם נפצע. אחרי המלחמה יצא אלי עם ההכשרה לקיבוץ הל״ה שם הכיר את הסופר פוצ׳ו, שמאוחר יותר תיאר אותו באחד מספריו כפרא מתולתל שמנגן בחליל ליד המדורה כשהם סיפרו ציזבטים מהפלמ״ח.

באחד הערבים הצטרפה למעגל הישובים מסביב למדורה נערה שמנמנה וביישנית. בין הציזבטים לשירים נפגשו מבטי הפרא המתולתל והנערה, הכוכבים הסתדרו שם בדיוק בשביל שניהם וכבר באותו לילה האהבה ניצתה. חיש מהר הם נישאו בחדר האוכל של גבעת ברנר ב – 4.4.1953.

נישואי תערובת בין אשכנזיה ומרוקאי היו מחזה נדיר בתחילת שנות החמישים, עד כדי כך שידיעות אחרונות מצא לנכון לתעד את הארוע חסר התקדים בכתבה בת שני עמודים. הזוג הצעיר החל את חייו בקיבוץ גבעת ברנר, והביא לעולם את טלי, תמר וניב שגדלו בבית ילדים בין שבילי הקיבוץ.

בבגרותם פיתח אלי את יכולותיו האומנותיות, צילם, כתב שירים, ואף הוציא קובץ שירים לו קרא כוכבים סדוקים. עליזה, שכאמור חיפשה כל חייה את החתיכה החסרה, למדה הילינג, ורייקי, והאמינה בכוחם של קריסטלים לתת תשובות. כשהיינו מגיעים אליהם כזוג צעיר עם אופיר התינוקת בזרועותינו, היא נהגה להניח את ידיה מעל בטנה ולהשקיט את בכיה בהילינג. וניב היה לוחש לי הילינג שמילינג העיקר שהיא הפסיקה לבכות..

בגבעת ברנר הם גם סיימו את חייהם. אלי, שכל חייו, היה מעשן כבד, מת בשנת 2003 מסרטן ריאות, ועליזה הלכה לעולמה לפני 4 שנים.

כשחזרנו מבית הקברות פתחתי את ספר השירים של אלי כּוֹכָבִים סְדוּקִים, שעל עמודו הראשון כתב הקדשה – לרותי וניב באהבה, בלי לדעת שהספר הזה ישרוד גם אותו, גם את אשתו וגם את בנו ויונח על מדף בחדר של אסף נכדו. הספר נפתח לי כאילו מאליו בשיר מרכבות חיי, שמילותיו קיבלו באותו יום משמעות מצמררת.

מֵרַכֶּבֶת חַיַּי

שָׁטָה לְאֶרֶץ הַשַּׁתְקָנִים

דַּלְתוֹתֶיהָ הַלְּבָנוֹת

אֲטוּמוֹת כְּשַׁעֲרֵי הַדְּבִיר

כְּנָפֶיהָ הַפְּרוּשִׁים

גֻּמְּדוּ לְמַרְאֶה "פָּנָסֵי הַחֲנָיָה"

בְּמַעֲמַקֵּי הָרִיק הֲשָׁפוּל

הִכְרִיז הַכָּרוֹז : הַיְּשִׁיבָה נְעוּלָה.

לזכרם של ניב, אלי ועליזה דיין ז״ל. יהי זכרם ברוך.