1. אין גבול

כבר שנים שהיא מחטטת לו בסלולארי כשהוא במקלחת, וכבר שנים שהוא יודע שהיא מחטטת ולא מוצאת כלום. טיפש הוא לא, ושנים של בגידות הרגילו אותו להיות זהיר ולא להותיר עקבות בטלפון. ״הטלפון שלי סטרילי״ נהג לומר לחבריו שהיו שותפי סוד לבגידותיו, כשהדגים להם כיצד למחוק ביסודיות כל זכר לעלילותיו.

בשנתיים האחרונות החל להצליח מאוד עסקית. הוא פרש מעבודתו כשכיר בכיר בתעשיית התוכנה וחבר לשני שותפים עימם הקים סטראט-אפ מבטיח שכבר מתחילתו משך אליו משקיעים נלהבים רבים. האדרנלין העיסקי זרם בעורקיו, מילא את עולמו וסיפק אצלו את הצורך בריגוש, והוא הפסיק לבגוד.

היא מצידה, לא הפסיקה מעולם לחטט לו בטלפון הסלולארי. למרות שאף פעם לא מצאה כלום, היה בה דחף להתחקות אחרי קשריו עם העולם החיצון והיא התעניינה בכל האינטראקציות הסולאריות שמצאה על גבי הטלפון שלו ונהגה לקרוא אותן בעניין רב.

השבוע היא הוכתה בתדהמה.

היתה שם תכתובת בינו לבין החברה הכי טובה שלה. זו שידעה עליה הכל, זו שבעלה הוא החבר הכי טוב שלו. הזוג הכי קרוב אליהם, עימם נסעו לכל הטיולים, חלקו חוויות ואמרו תמיד שהם כבר מזמן כמו משפחה.

אז אותה חברה טובה כתבה לבעלה שהיא חשבה עליו, שכבר שנתיים שלא היה כלום ואולי כדאי שהם יפגשו לאיזה סשן השלמות, כי סקס כמו שהיה לה איתו באותה שנה סוערת שלא תשכח לעולם, לא היה לה עם אף אחד. ובעלה עונה לאותה חברה טובה – ״גם אני התגעגעתי״.

ככה. ישר לפנים.

לא ברור איך הוא הסתיר את אותו רומן לוהט שניהל לפני שנתיים, ואיך נרדם בשמירה דווקא כעת כשכבר הפסיק לבגוד. אבל ככה זה, קארמה איז א ביץ, גם אם היא מגיעה בשוטף + שנתיים.

אז היא צילמה מסך, וכשהוא יצא מהמקלחת, עוד לפני שהספיק להתנגב היא צרחה ונפנפה מולו בטלפון שלו והודיעה לו שעכשיו, ממש כרגע, הוא עף מהבית ולא חוזר. הוא החוויר ואז התעשת וביקש ממנה לשבת איתו ולהקשיב. בסופו של דבר הוא הודה ברומן, סיפר לה שכבר שנתיים לא היה כלום עם אף אחת, הבטיח לה שהיא אהבת חייו, והתחנן שתסלח לו. הוא הציע ללכת ליעוץ זוגי, הבטיח שילך לטיפול אישי והיה מוכן להבטיח הכל רק כדי שלא תתגרש.

״אני אתגרש ממך ואני אקח ממך הכל״ היא ענתה ממררת בבכי, לקחה את הטלפון שלו ויצאה מהבית. הוא ניסה לעצור בעדה אבל הבין שנחישות כמו שלה אי אפשר לעצור. הוא גם ידע מה עומד לקרות וידע שאינו יכול למנוע זאת.

השעה היתה כבר אחרי חצות כשהיא התדפקה על דלתם של החברה ובעלה, וכשלא פתחו צלצלה כמו משוגעת. אחרי 10 דקות כאלו הם התעוררו ורצו לפתוח את הדלת מבוהלים גם מעוצמת הדפיקות והצלצולים, גם מהשעה, וגם מהדמות הסהרורית שלה, משוכנעים שהיא מביאה עימה בשורת איוב על מותו של בעלה.

תוך דקה הם הבינו שהיא מבשרת את קץ נישואיהם. בעלה של החברה שהבין שמדובר כאן בבגידה כפולה וברעידת אדמה לחיים שלהם. ניסה להרגיעה, אך לשווא. היתה שם דרמה גדולה, ובכי של כולם, וצעקות, ושאלות נוקבות, ושתיקות, ולפנות בוקר היא חזרה הביתה.

בערבו של אותו יום היא הגיעה אלי למשרד יחד עם הבעל של החברה. הוא היה החבר הכי טוב שלו וידע לספר על בגידותיו ועל השיטה שלו למחוק את הטלפון, ועל הסטארטאפ שלו שהיה בבת עינו. הוא לא דימיין שהוא בוגד גם עם אשתו.

היא הגישה בקשה לישוב סכסוך לאחר שווידאה היטב שהיא יכולה לקבל לבעלותה את מחצית ממניות הסטארטאפ. ״אם יש משהו שיכאב לו זה זה״ הסבירה לי.

והחבר? הוא ביקש לדעת את השלכות הגירושין, ביקש ממני לעזור לה, חזר הביתה, וסלח לאשתו.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

2. כליאת שווא

להסכם הגירושין שלהם שנחתם לפני כמעט שלוש שנים צורפה טבלה שמחלקת ביניהם את החגים. כנראה שהסכם הגירושין נחתם טרם זמנו, כי רגשית הם אינם בשלים עדיין להניח את החרבות, והתחילה מלחמה קרה. בקטנות, אבל כזו שהופכת את החיים לגיהינום. מילא גיהינום שלהם, היא גם הפכה את חיי הילדים לסיוט.

אותה טבלת חגים שכאמור צורפה להסכם כנראה לא הועילה שכן כל אחד מהם פירש אותה אחרת. וכשהגיע חנוכה הוא ידע שבארבעת הימים האחרונים של החג הוא אמור לבלות עם ילדיו. היא לעומת זאת חשבה אחרת וסברה שהוא אמור להיות עימם בארבעת הימים הראשונים. העובדה שקנה כרטיסים למופעים ותכנן תוכניות לא עניינה אותה והיא ממש לא התכוונה לתת לו את הילדים. את התקשורת הישירה ביניהם היא חסמה ולא ממש טרחה להגיב למיילים.

ערב לפני שהוא אמור לקחת אותם היא לקחה לשלושתם את הטלפונים והניחה אותם בתא המטען של מכוניתה. היא נעלה את הבית, לקחה לילדים את המפתחות, הגיפה את התריסים ופשוט התבצרה. לא עונה לטלפונים, לא עונה לסמסים, לא מדליקה את האור ולא פותחת את הדלת.

הוא פנה עם הסכם הגירושין למשטרה והשוטר שפירש כמוהו את ההסכם התקשר אליה, אמר לה למסור לו את הילדים ואף היתרה בה שהיא עוברת עבירה פלילית. היא אמרה בסדר וסיימה את השיחה, מתעלמת מהנחיות השוטר וממשיכה להתבצר. מעבר לאותה שיחה, משטרת ישראל לא ראתה לנכון להתערב.

ושלושת הילדים? כלואים עימה בבית, בלי טלפונים, יודעים שאביהם עומד מחוץ לדלת, יודעים שיש להם כרטיסים למופע ועוד תוכניות רבות, וחסרי אונים.

דמיינו בת 13, בן 10 ובן 6 שמחוברים לסלולארי בווריד, מנותקים מהעולם ארבעה ימים.

בשבת בבוקר היא הניחה את השפורפרת על כנה בטלפון הביתי והוא התקשר בשבע בבוקר. היא ענתה וכעסה על השעה כשהוא ביקש לדבר עם בתו הבכורה. ״למה אתה חושב שהיא ערה״ שאלה בכעס. ״אני מכיר את הבת שלי״ הוא ענה. ״היא ישנה״ נבחה וסגרה את הטלפון. ביום א׳ הגשנו בקשה לבית המשפט עם צילום מסך של הווטסאפ של כל אחד מהילדים- נראה לאחרונה ביום ה. רק כשהיא קיבלה את הבקשה היא שחררה לילדים את הניידים. כמובן שהשופט נתן את הבקשה לתגובתה וכמובן שעד שנתן החלטה חנוכה לא היה רלוונטי.

השבוע בתו סיפרה לו שהיא היתה ערה ושמעה את השיחה שלו לביתם בשבת בבוקר, שאמא שלה לא הבינה איך הוא יודע שהיא כבר ערה והיתה משוכנעת שהוא עוקב אחרי שעון הכושר הפשוט שעל פרק ידה… (כמובן שלא, הוא פשוט מכיר את בתו ויודע שהיא מתעוררת תמיד בשעה 6 בבוקר..). מאז אותו בוקר היא אינה מאפשרת לה לענוד את השעון בתוך הבית וכופה עליה להורידו ולהשאירו בכניסה לבית.

המשך יבוא.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

3. כרישות אבל לא זונות

הוא הגיע למשרד בשבוע שעבר ושכר את שירותינו. לשלי, אחת מעורכות הדין המעולות במשרד, עימה נפגש הוא סיפר שהגיע בעקבות קריאת הספר. אשתו לא אוהבת אותו יותר, ואינה טורחת להסתיר זאת. ״היחסים ביננו הם כמו ניהול מפעל״ היא אמרה לו, ובעיניה סלידה לא מוסתרת. כשהוא חלה בשפעת קשה – היא לא הושיטה לו אפילו כוס תה והתעלמה לחלוטין מקיומו. הוא תיאר שכמעט אושפז בבית חולים, ומאחר ולא היתה לה כל חמלה, הוא עבר להוריו. ולא, הוא לא מהגברים שמתאשפזים מכל וירוס ומתמוטטים מכל צינון, כך הדגיש, הוא היה ממש חולה.

שם, כשאימו סועדת אותו הוא החליט.

״אני רק בן 45״ הוא אמר, ״מגיע לי לחיות באהבה. לא חייבים להחזיק את הנישואין האלו בכוח, רק בשביל הילדים, כשאין שם כלום״.

צריך אומץ להתגרש במצבם. המשכורות של שניהם בקושי מספיקה לכסות את הוצאות התא המשפחתי כעת. משכורתו של כל אחד מהם לא תספיק כדי לממן תא משפחתי נפרד. כשצריך למצוא פתרון, מוצאים, הוא הסביר, מסרב לחיות חיי פשרה נטולים אהבה.

השבוע גם אני פגשתי אותו. והוא סיפר שהגיע אחרי שקרא את הספר שכתבתי. ״בין השורות קראתי חמלה״, הוא אמר. ״אני הולך להתמודד מול משפחה עוצמתית, ואני צריך משרד של כרישות.״ לזה אני כבר רגילה, אבל לא הייתי מוכנה להמשך.

״ואחרי שקראתי את הספר״, הוא הוסיף נרגש, ״הבנתי שאתן אמנם כרישות אבל אתן לא זונות״. איכשהו משהו בדרך שהוא אמר את זה וקולו רעד ועיניו נצצו הביא דמעות לעיני. הידיעה שהמילים שבספר חדרו אליו, וגרמו לו לראות בי בלי להכירני, חמלה ואנושיות, ריגשה אותי מאד, וישר חשבתי על אמא שלי ז״ל. ואיך היא אמרה לנו כל החיים – ״קודם כל תהיו בני אדם״. ואיך עכשיו הכל חוזר, ולמה, אלוהים, אני לא יכולה להרים לה טלפון ולספר לה שהמשפט הזה שלה – מותיר חותם בעולם.