1. ביטוח חיים
ניכר עליה שהיא אשה שקטה ומופנמת, שמצמצמת את עצמה וממעיטה להחצין את רגשותיה. למרות שהיא עורכת דין במקצועה ועבדה בעבר במשרד אזרחי מסחרי, כבר שנים שהיא לא עובדת. הוא בעל עסק מצליח, וכשנולדו הבנות שניהם הסכימו שעדיף שהיא תגדל אותן ולא אדם זר. וכך היא יצאה ממעגל העבודה ולא ניסתה מאז לשוב אליו.
בעוד שהיא נטלה על עצמה את נטל גידול הבנות, הוא הסיר אותו מעצמו, וכך הם התנהלו בחייהם כשנטל גידול הבנות מוטל על כתפיה ונטל הפרנסה מוטל על כתפיו. וכך כשכל אחד מהם נושא נטל אחר, הם הלכו והתרחקו. וככל שהם הלכו והתרחקו כך הוא החל לזלזל בה, לגלות אליה אפס סבלנות ולהשפילה. אם היא ניסתה לגלות התנגדות רפה להשפלות (״אל תדבר אלי ככה בבקשה״), הוא נהיה אלים. בדרך כלל אלים מילולית היא אמרה והשפילה עיניה, ״אבל פעם אחת הוא כמעט שבר לי את הרגל כשהשליך עליה מאפרת זכוכית כבדה״. ״תסתמי את הג׳ורה״, ״את לא מבינה מהחיים שלך״, ״לא רוצה לשמוע אותך״ היו ביטויים יומיומים שהפכו לחלק משגרת חייהם. ״מתרגלים לסבול״ תיארה את חייה.
כשבתה הצעירה לחשה לה בלילה לאחר שהקריאה לה סיפור לילה טוב ״אמא בואי נעבור לבית אחר בלי אבא, רק אני את ונועה״ היא התחילה לבכות. ״אל תבכי אמא״ הפצירה בה הבת, ״יהיה לנו כיף״, והיא ליטפה את שיערה, ונישקה אותה, ודמעותיה הרטיבו את לחיי המשי של הילדה שהשיבה לה חיבוק ולחשה ״די אמא אל תבכי״.
בחודשים האחרונים האלימות גברה. הוא קם עצבני בבוקר וחזר הביתה עצבני, הבנות צמצמו עצמן ונמנעו מלשהות בקרבתו למרות שמעולם לא היה אלים כלפיהן, והיא ספגה ממנו מנה יומיומית של קללות והשפלות.
בחודש האחרון הוא חידש את רשיון הנשק שלו, רשיון שיש לו כבר 25 שנה ומתחדש באופן שגרתי. בסמוך לכך הוא הודיע לה שערך לה ביטוח חיים ושהיא צריכה לגשת לסוכנות הביטוח כדי לחתום עליו. כשהיא החלה לשאול שאלות הוא חתך אותה בנוקשות ואמר לה שלא תבלבל לו את המוח, שהיא ממילא לא מבינה כלום מהחיים שלה, וכשהוא אומר לה ללכת לחתום היא תלך לחתום ולא תשחק משחקים…
משהו בה לא נתן לה מנוח והיא התקשרה לאחיה וביקשה להיפגש עימו. הם ישבו בבית קפה והיא גוללה את סיפור חייה הנסתר, את זה שמתנהל בדלת אמותיהם, את האלימות, ההשפלות, ועכשיו גם את הפחד שהתעורר בה בעקבות הדרישה ללכת לחתום על פוליסת ביטוח חיים עבורה. אחיה נדהם. גיסו, איש העסקים נעים הסבר, לא הראה מעולם את פרצופו האמיתי מחוץ לביתם. במיוחד הזדעזע אחיה מסיפור פוליסת הביטוח וכשהבין שאחותו חוששת לחייה, הוא ידע שהוא חייב לעשות מעשה.
למחרת הוא היה איתה במשרדי. מסתבר שעד כה בכל פעם שחשבה לעזוב, התלות הכלכלית שלה בו כבלה אותה אליו כשרשרת ברזל כבדה, והשאירה אותה במעגל האלימות וההשפלות. אותו מעגל גם לא איפשר לה לקום ולצאת לעבוד, גם כי היא חששה מתגובתו וגם כי האמינה לו שהיא לא מבינה כלום מהחיים שלה, ומי יקח עורכת דין שלא מבינה מהחיים שלה.
אחיה הבטיח לה שיתמוך בה כלכלית עד שתסתדר, אני הבהרתי לה שקבלת מחצית מהרכוש שנצבר במהלך הנישואין תעניק לה חוסן כלכלי, והפצרתי בה ללכת לטיפול, והיא דמעה, והנהנה ושתקה.
בדיעבד מסתבר שהיא לא מצאה בקירבה את האומץ לקום ולעזוב, וכדי לתרץ זאת אמרה לאחיה שלמרות הכל היא אוהבת אותו ולא רוצה לפרק לילדות את הבית.
2. סוכנת הביטוח
כשהוא שב הביתה הוא אמר לה שהוא מבין שהיא לא חתמה על הפוליסה ושהיא ממשיכה לשחק משחקים. הוא ניגש לתיק שלה שלף מתוכו את הארנק שלה, הוציא את כרטיס האשראי ומול עיניה קיפל אותו, והכניס לכיסו.
כחלק מהשליטה והאלימות היא החזיקה כרטיס אשראי לחשבון שלו ולכן הוא שלט על כל תנועת אשראי ועל הכרטיס עצמו. חשבון משותף לא היה להם. לחשבון שלה נכנסה קצבת הילדים מביטוח לאומי וכלל לא היה לה כרטיס אשראי. ״אני צריכה מחר לעשות קניות בסופר, הבית ריק״ אמרה בקול חלול והוא ענה ״קודם תלכי לחתום ואחר כך תקבלי כרטיס אשראי לקניות״.
היא נשברה.
למחרת ניגשה לסוכנות הביטוח ואת פניה קיבלה מיכל סוכנת הביטוח שלו, שהיתה גבוהה וחטובה, התייחסה אליה בחביבות יתר ונהגה בה כאילו היתה מכרה ותיקה. משהו ביחסה של הסוכנת אליה נראה לה מוזר ומעושה אך היא הדחיקה את תחושתה. היא ביקשה את הטפסים ונוכחה לדעת שבעלה הוא המוטב היחיד בפוליסה. ״אני מבקשת שהבנות תהיינה מוטבות בפוליסה״ אמרה לסוכנת החביבה, והבחינה שהבעת פניה השתנתה מיד. היא יצאה מהחדר ובמקום לחזור עם טפסים מתוקנים, הגישה לה את אותו טופס. היא הבינה שהסוכנות יצאה מהחדר כדי לדווח לבעלה שבדיוק התקשר אליה אמר בקול שקט ומקפיא דם ״תחתמי על מה שנותנים לך. את תשלמי ביוקר על הבושות שאת עושה לי מולה״, וטרק.
חתמה.
יומיים אחר כך, במקרה או בזכות הקארמה, ישב אחיה בפגישה עסקית במסעדת טוטו בתל אביב. למסעדה נכנסו בעלה בליווי אשה גבוהה וחטובה, ולא הבחינו בו. הם שמו פעמיהם לשולחן צדדי בסמוך לשירותים ובדרך אליו הבחין אחיה בידו שהגניבה ליטוף מהיר למותנה.
אחיה, גבר מתוחכם בפני עצמו, המתין עד לסוף הארוחה וניגש לשירותים עובר ליד השולחן של גיסו, עושה עצמו כאילו פגש בו במקרה, מופתע לפגשו. הבעל שהחוויר למראה גיסו התעשת במהרה, קם, לחץ לו את היד וטפח על כתפו, שואל לשלומו ולשלום אשתו והילדים, ונמנע מלהציג בפניו את בת לוויתו. האח ניגש לשירותים ובדרך חזרה, שלף את הטלפון והצליח לצלם בהחבא את הגברת החטובה.
לא חלפו 2 דקות והוא שלח לאחותו את התמונה וקיבל זיהוי ודאי – הגברת הגבוהה והחטובה היא מיכל סוכנת הביטוח.
לא ההקטנות, לא האלימות המילולית, הפיזית והכלכלית, לא בקשת בתה הקטנה, לא הפחד ממנו כשכפה עליה לחתום על ביטוח חיים לטובתו, כל אלו לא הצליחו להניע אותה, כמו אותה תמונה שקיבלה.
היא הגיעה אלי שוב השבוע נחושה בדעתה. להתחיל הליך, להטיל עיקולים על כל מה שאפשר כי היא בטוחה שברגע שיבין שהיא פתחה הליך ינסה לרוקן את כל הכספים הנזילים, לעשות כל מה שאפשר כדי לסיים את המערכת החולה הזו, לקבל כל מה שמגיע לה ולצאת לדרך חדשה.
את 2020 אני מתחילה אשה חדשה היא חייכה בעיניים עצובות.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
3. כמה מילים לסיום השנה
איזו שנה מטורפת זו היתה עבורי. רכבת הרים של עליות ומורדות, של פסגות (קילימנג׳רו) ותהומות ועל הכל האפיל האסון הכבד שקרה לנו. השנה הזו הותירה אותנו גדועים, בלעדיך. אין יום שאני לא חושבת עליך, אין יום שאני לא מדמיינת אותי מתקשרת אליך ומספרת לך על הילדים המדהימים שלנו, אין ריצה שאני לא רואה אותך רץ מולי ומחייך אלי, אין פעם שאני לא רואה את הבן שלך הקטן שנולד לפני חודשיים ולא מרגישה את הלב שלי מוצף באהבה ומדמם בו זמנית, ואין שיחה שלי ושל דן עליך שלא נגמרת במילים זה לא יאומן שניב לא כאן. הדרך היחידה להתמודד עם לכתך היא לדמיין שנסעת לאנשהו, אולי לטפס על איזה הר או למשימה צבאית סודית, ושאתה פשוט בלי קליטה. זהו.
ואת הטור האחרון של השנה הזו בחרתי לחתום במילים המדהימות של רחלי ראובן שכאילו נכתבו מליבי –
אני מטפסת הרים/ רחלי ראובן
פסגות הן לא מקום שניתן לשהות בתוכו זמן רב /רוב החיים מתרחשים בטיפוס אליהן/ שם בפסגות -/ יש רגעים ספורים של תרועת ניצחון/ של דמעות מתפרצות כמו זלעפות/ וזהו./ שיירה אינסופית ממתינה מאחורייך/ לנעוץ גם הם את כף הרגל בחוד החנית/ ותמו דקותייך/ אי אפשר להתבגר בפסגות/ לא ניתן לצמוח שם,/ רק מפעם לפעם, לבקר אותן/ אין שם מספיק חמצן/ אין אדמה רחובה לנוע עליה/ ואין שם אריכות חיים,/ פסגות הן לא מנוחה ולא נחלה,/ רק הטיפוס הוא בית/ הטיפוס הפך להיות הפסגות שלי/ כל צעד שרגליי חורצות בעולם -/ אני נעצרת ומניחה שם דגל רב הוד:/ כאן טפסה אשה שלא מוותרת/ כאן טפסה אשה שבוראת עולם ברגליה/ שתרה אחרי שבילים שנשכחו/ שמציירת את יבשת הנפש על הסלעים,/הטיפוס הפך למורה החכם והטוב שלי/ הוא לימד אותי איך ליפול עליו/ ואיך לנוח/ איך להסתער/ איך לנהוג עם שמשות לוהטות/ ועם שברי ברד ניתכים/ הטיפוס חשף בפניי/ שמדליקי משואות/ מובילי מהפכות/ משני העולם/ ל״ו צדיקים/ חסידי האומות/ הם כולם מטפסי הרים מהטובים בעולם,/ הטיפוס גילה לי יותר מכל/ שאני יכולה לחיים/ יכולה להם.
שנת 2020 אָת העתיד שלא יכולנו לדמיין בילדותנו בשנות ה – 80 של המאה הקודמת, ברוכה תהיי.
