1. ילדה אסורה
כשהם הכירו היא היתה גרושה עם ילד בן חמש והוא היה גרוש עם ילדה בת שלוש. הם התאהבו, מיהרו להינשא ועד מהרה נולדה להם בת נוספת. במשך השנים היחסים שלו עם בנה היו מעולים אבל הבת שלו לא התחברה אליה, בעיקר על רקע הסתות אימה שגרמה לה לראות בה את האמא החורגת של סינדרלה.
במשך הזמן הילדה שלו עשתה להם את המוות מצד אחד ומצד שני גרושתו הגישה תביעות על כל עניין והוצאות לפועל והם שילמו הון לעורכי דין שייצגו אותו מול הגרושה.
הוא אהב ילדים ורצה בן זכר והפציר בה שיביאו לעולם ילד שני, והיא מצידה הודיעה לו בנחרצות שאם הוא רוצה עוד ילד הוא צריך להתנתק מבתו. ׳אני לא יכולה יותר לסבול אותה ואת אמא שלה בחיים שלנו, הן הורסות לנו את החיים, ואם אתה רוצה עוד ילד – אתה מוציא אותן מהחיים שלנו׳. זו היתה דרישה קשה אבל גם הוא התקשה להכיל את קשיי הקונפליקט, וכשבתו היתה בת 7 הוא ניתק עימה קשר. העניינים המשפטיים עם אמה נמשכו עוד תקופה ובסוף הסתיימו אף הם והנתק הושלם.
בינתיים הם הביאו לעולם בת נוספת. הוא עדיין רצה עוד בן אבל היא הודיעה לו שזהו ׳סגרה את הבסטה׳ לה יש בן מנישואין ראשונים וזה לגמרי מספיק. חלפו מאז חמש שנים.
כבר כמעט שנה שהיא מרגישה שמשהו מתרחש מאחורי גבה, משהו חמקמק שהיא לא יכולה לשים עליו את היד, סוג של גז שקוף חסר ריח שהתפשט בביתם ואת אדיו היא חשה בחוש השישי שלה.
בסוף, ומשלא יכלה יותר לשאת את התחושה המוזרה, היא שכרה חוקר פרטי שבדק והגיש לה דו״ח על קיום חשבון בנק שלא ידוע לה. חמש דקות לאחר מכן הוא זומן למשפט שדה מהסוג שמסתיים בעריפת ראשים או בגירושין. הוא הודה מיד. הודה בחשבון הבנק וסיפר שזה חשבון סודי באמצעותו הוא משלם עבור דירה נוספת ששכר ושם הוא מנהל בסתר חיים כפולים.
עם בתו.
היא מגיעה לשם ושוהה עימו והוא מכין איתה שיעורים ונמצא איתה. אני לא מוכן יותר לחיים הכפולים האלו הוא הודיע. או שתקבלי את בתי לביתנו יחד עם אחיותיה ובנך או שמתגרשים.
מתגרשים, ענתה מיד. בחיים לא אוכל להאמין לך ואני בטח לא מוכנה לראות כאן את הפרצוף של הבת שלך. הצעתי שינסו טיפול, שתבדוק איך אפשר לגשר, ושהיא צריכה להעריך את נסיונו לחיות בין שני העולמות.
אמרתי כבר שאני תמיד אומרת מה אני חושבת גם במחיר שלא ישכרו את שירותי. ואכן, היא הביטה, הנהנה בראשה והלכה.
-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~
2. עגונה רכושית
לא בטוח שידעתם אך יש כאלו שבוחרים להרגיש בלי ולהישאר עם. כלומר לחיות במשך שנים עם המאהבת ולהשאר נשואים, מנוהלים מהפחד לחלוק ברכושם. וכשאני אומרת שנים ארוכות, אני מתכוונת לעשור ולעיתים אפילו שני עשורים. השבוע היינו איתה בבית המשפט. היא כבר בת 62 והם נפרדו כשהיתה בת 47.
שנים הייתה עסוקה בלטפל בילדים שכבר גדלו, וויתרה על עצמה לגמרי. עד כדי כך ויתרה על עצמה שפתאום מצאה עצמה בעשור השביעי לחייה, מתגוררת באותה דירת ארבעה חדרים ישנה אליה עברו עוד בשלהי המאה הקודמת, וקולטת שלא קנתה לעצמה בגד חדש מגיל 50.
הוא, לעומתה חי עם המאהבת בת ה – 45, הביא עימה ילד, יחד הם נוסעים ברחבי העולם, מתגוררים בבית רחב ידיים הרשום רק על שמו, רוכשים מותגים ונהנים מאוד מהחיים.
ביום הולדתה ה- 62 היא החליטה לשחרר עצמה מכבליו. תחילה הוגשה בקשה ליישוב סכסוך ובתקופת הביניים נעשה נסיון לא מוצלח להגיע עימו להסכמות. לאחר 15 שנים הוא התרגל לשמור על הכסף אצלו, התקשה להיפרד ממחציתו והודיע לה לפיכך שלא מגיע לה כ ל ו ם.
בשלב זה אנחנו נכנסנו לתמונה ותבענו מחצית מכל רכושו כולל הבית בו התגורר עם המאהבת. השופטת נתנה צו נרחב לגילוי מסמכים ובמשך חודשים ארוכים עסקנו בקבלת מסמכים פרה היסטוריים ממוסדות בנקאיים, מחברות ביטוח, מבתי השקעות ומקופות גמל. כשהגענו לדיון היו ברורים שני דברים : שעומדים כאן מליונים לחלוקה ושצריך למנות מומחים שיבדקו כמה שווים כל הנכסים – הן נכסי הנדל״ן והם הנכסים הפיננסים. כשיצאנו מהדיון היא חייכה בעצב ואמרה היום אני מרגישה שהותרתי מעגינותי הרכושית.
-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~
3. טקס סיום יב אליאנס 2019
הבן שלי הטוב האמיץ והחכם סיים השבוע יב. חסרונו של אביו היה משמעותי ונוכח ובכל זאת שתקנו, ורק אני דמעתי והדחקתי את הצורך לשלוח לו תמונות מהטקס. ודמיינתי שהוא בחו״ל ופשוט לא יכול להגיע, כי כמו ששלמה ארצי כתב – כל פירוש אחר הוא מעל לכוחי, ובמקום לשלוח לו שלחתי לתמר אחותו.
ונזכרתי בטקס סיום יב בבית ספר טשרניחובסקי נתניה 1987, ובנערה שהייתי אז רותי וולפנר. עם כמה מעט שאיפות סיימתי, כמה צר היה עולמי מעבר לגבולות נתניה ואיך לא ידעתי אז לאן החיים יכולים לקחת אותי. איך חלמתי להיות עורכת דין אבל לא באמת האמנתי שאהיה, איך היייתי עקשנית ומרדנית ולוחמת צדק ואיך לא ידעתי שהשמים הם הגבול ולא חוף סירונית בנתניה.
32 שנים בדיוק עברו מאז – העולם היום הוא העתיד שלא דמיינו אז בשלהי שנות השמונים של המאה הקודמת. לא היו טלפונים סלולאריים, לא היה פייסבוק, אינסטגרם, גוגל, אמזון. יוטיוב, לא דימיינו אי-מיילים, לא בישלנו על משטחי זכוכית אלקטרומגנטיים, לא הדלקנו את האורות בבית מתוך הטלפון הנייד, לא נהגנו במכונית שיודעת להחנות בעצמה, לא שילמנו באפליקציות ולא היתה לנו גישה לחשבון הבנק שלנו במגע יד וזיהוי פנים בטלפון.
לא יכולתי להעלות על דעתי שבגיל 50 אקום בשש בבוקר ואצא לרוץ בים מבחירה, שיהיה לי במשרד מתלה עמוס מדליות ממרתונים ברחבי העולם, שיהיה לי משרד מדהים שיהפוך למפעל חיים, שאכתוב ספרים (את החלום להיות סופרת נטשתי בגיל 12 בערך), שאדע אהבות סוערות ושברון לב, שאאבד את אימי בגיל 40 ואת אבי ילדי בגיל 50, שאתחתן פעמיים שאוהב בעוצמה, שאטפס את הקילימנגרו במו רגליי ושיהיו לי ילדים מופלאים כאלו שאגדל אותם בנתינה ובגאווה ובידיעה שהעולם הוא כמו בופה והם צריכים לבחור מה לקחת.
והנה הנערה ההיא מנתניה מביטה בבן שלה מתל אביב, שהיה בחצי עולם, שכבר בגיל 16 לא פחד לטוס לבד למחנה רופאים צעירים בוושינגטון, שאיבד את אביו לפני כמה חודשים ובכל זאת מצא את הכוח לקום מתוך הקושי ולטפס עם הציפורניים למעלה ולהמשיך וללמוד לבגרויות ולסיים אותן בהצלחה, שחולם להיות רופא, או סטראטאפיסט, או גם וגם, שמאמין בעצמו, ושיודע – בידיעה מוחלטת – שהשמים הם הגבול ושהעולם מחכה לו בזרועות פתוחות. והיא מחבקת אותו ודומעת ומבקשת בשבילו חיים בריאים, וארוכים, ומספקים, ומלאי אהבה ומבקשת ממנו סליחה שלא יכלה להציל אותו מאסונות, ומבטיחה לו שיש לו את כל הכלים לצלוח את מסע החיים ויודעת שאביו שם למעלה מלווה אותו תמיד וגאה בו בדיוק כמוה.
