1. לא קלה דרכנו

נכון שכתבתי שזו עומדת להיות חוויה מאתגרת, שאי אפשר לדעת איך נסתגל וכמה קשה זה עומד להיות. ובכן, לא היה לי מושג מה עומד להתרחש, וטוב שכך. בחרנו מסלול בן 7 ימים, שנחשב למומלץ ביותר מבחינת אורכו והסיכוי להגיע לפיסגה. אתר האינטרנט של החברה הסביר שמדובר ב 6-7 שעות הליכה ביום, למעט ליל הפיסגה שהוא ארוך יותר. דימיינתי הליכה בשבילים, העפלה איטית ומדורגת בנופים מדהימים, דימיינתי קושי פיזי, לא דימיינתי מלחמה.

הצטרפנו לקבוצה בינלאומית בת 10 אנשים שכללה זוג הורים הודים גאונים ובנם הגאון בן ה- 23, איש עסקים הודי שזה עתה עשה אקזיט, מפיק טלוויזיה ניו יורקי, עיתונאי בריטי צעיר, מעצבת גרפית בריטית ביישנית ואמריקאי בן 62 לאחר ניתוח מעקפים.

.

המסלול בנוי כך שכל יום יותר קשה מקודמו. כבר ביום הראשון לימדו אותנו את הכלל הראשון – כדי להסתגל לגובה צריך לטפס לאט. לאט לאט. בייבי סטפס הוא קרא לזה ומיד תרגם לסוואהילית פולה – פולה. את הביטוי הזה שמענו עוד אלפי פעמים במהלך השבוע. תטפסו פולה פולה. זה נכון בכלל בחיים, הדרך למעלה ארוכה, זרועת מהמורות וחייבת להיות איטית. אחרת תחטפו מחלת גבהים ותחזרו למטה.

היום הראשון אכן התחיל פולה פולה. 11 קילומטר של עליה איטית בתוך ג’ונגל ירוק ומדהים עד להגעה למחנה הראשון. בדרך לפיסגה אתה תמיד סוחב משא על הגב, אחרי היום הראשון הבנתי שכדאי להיפטר מכל מה שלא הכרחי (כמו סוללות גיבוי ובגדים ספייר). זה נכון גם לחיים, לפעמים צריך להרפות ולשחרר את מי שהופך למשקולת, גם אם נראה שקשה בלעדיו.

בתום היום הראשון נוכחנו שאכן אין מנוס ואנו עומדים לבלות את השבוע הקרוב בשקי שינה באוהלים כתומים וקטנים, לאכול באוהל מטבח, ולהשתמש באוהל השירותים הפרטי. ובכן, רע ככל שזה נשמע, אוהל שירותים המיועד רק לקבוצה הוא שידרוג מטורף לעומת השירותים הציבוריים ואין צורך להרחיב בעניין.

ביום השני התחלתי להבין שהליכה איטית בטבע לא תהיה כאן. מדובר בטיפוס תלול, בדרך לא סלולה, זרועת סלעים ופראית. הטיפוס אכן איטי אבל מאוד מאתגר ואני עוקבת אחר צעדיו של סנטוש ההודי שעל הדרך מסביר לי איך לנשום נכון כדי לא לאבד אנרגיה ואיך הליכה בסללום מאפשרת לקחת עוד נשימה. אנחנו כבר בגובה של כמעט 4 קילומטר, האויר דליל והדופק עולה עם כל תנועה, על אף האיטיות. כשמגיעים למחנה המדהים אנו רואים מולנו קיר עצום ומבינים שמחר אנחנו עומדים לטפס אותו. Barranco wall הלחיץ רק מלראות אותו :

בשלב הזה המדריכים הראשיים כבר מבינים שאני מאותגרת טיפוס. כן כן, עורכת הדין המוצלחת, המרתוניסטית, שגומעת קילומטרים מדי יום בטיילת תל אביב, מתגלה כמטפסת הרים איטית, בעלת צורך מיוחד בתמיכה ובהשגחה מתמדת. אני לומדת שיעור בחיים. צניעות למשל. ההבנה שלי הכי קשה, שאני הכי איטית בקבוצה, אינה פשוטה למי שדרכה רצופת הישגים מנטליים. אני מקבלת את השיעור בהכנעה ולומדת צניעות מהי. בשקט ובהוקרת תודה אני נשמעת להוראות המדריך. לא מתווכחת ולא מתלוננת.

נחזור לקיר ברנקו. אוגוסט המדריך מודיע עם היציאה לטיפוס שכולם הולכים בטור, שאני בראשו, אף אחד לא עוקף וכולם מרוכזים כי אמנם אין כמעט תאונות אבל הטיפוס מאתגר הוא אומר. מאתגר בשבילו זה בלתי עביר בשבילי. לא שהיה לי הרבה לאן לברוח. נאלצתי להסתער על הקיר. הטיפוס הזוי. מקלות ההליכה בתיק והידיים עטויות כפפות כדי לאחוז את הסלעים. במשך קילומטר וחצי אנחנו מטפסים על גבי סלעים, מעברי סלעים ושיפועים שאפילו עיזים לא מגיעות אליהם. אוגוסט מראה לי היכן להניח את הרגל בכל צעד ובמקומות הקשים אוחז את ידי בידו. בשלב כלשהו אני ודן הסכמנו שאם אנחנו עוברים את זה אין דבר שאנחנו לא יכולים לעשות.

כשהגענו סופסוף לקצה המצוק המטורף הזה נשמנו לרווחה, אבל המסלול המשיך הפעם בירידות. ירידות עבורי יותר קשות מעליות גם בגלל אובדן השליטה וגם בגלל העומס על הברכיים, ובכלל נראה לי שלעלות למעלה תמיד עדיף מלרדת. למרות הקושי הנופים מרהיבים, והדרך בסופו של דבר מגיעה לקיצה. אני נמלאת הכרת תודה למדריכים שהביאונו עד הלום, מחלקת להם חטיפים ישראליים וסוללת גיבוי במתנה, וחולקת עם דן את הסיפוק העצום שבלהגיע למחנה ולראות מולנו קיר עננים שנצבע בורוד בשקיעה. העננים מלווים אותנו כל השבוע. לא מלמעלה. הם לידנו, הם בתוכנו ואנחנו בתוכם, עוטפים אותנו באדים צוננים, מכסים אותנו והופכים את מראה המחנה לסוריאליסטי משהו.

2. אני, אנחנו והשדים

שבוע שלם שאנחנו ישנים בשקי שינה באוהל. מדי יום פורקים את התיקים ואורזים, מצחצחים שיניים עם בקבוק מים, מקלחת מגבונים יסודית, דאודורנט, קרם פנים, ואפילו פעם אחת בלי ראי. וטוב שכך. האינטימיות מטורפת. אנחנו מבינים אחד את השני בלי מילים, אנחנו שורדים ואנחנו אשכרה נהנים מהניתוק, מהירח המלא, משמים זרועי כוכבים, מחיבוק בתוך האוהל. והחלומות. אולי בגלל דלילות החמצן ואולי מסיבות אחרות – כל דקת שינה רצופה חלומות הזויים ומוחשיים, כולם מדברים על זה – היינו כחולמים. מהר מאוד מתרגלים גם להעדר מוחלט של תקשורת עם העולם. אתגר לא פחות קשה בשבילי. רק 3 פעמים הצלחנו לתקשר קצרות עם העולם ובכל שאר הזמן הטלפון על מצב טיסה. הניתוק ממכר. מכניס לקצב אפריקה, מעצים את החוויה, הופך אותה לפרטית שלנו. וכמילות השיר שהיה חלק מהפלייליסט שלי לקילימנגרו :

״כמו איזה שני משוגעים בחוף (בהר)

שמרנו רגעים בלב,

שתינו ת'נוף…״

הימים הבאים כוללים התקדמות במעלה ההר ולינה במחנות שונים כולם בגובה של כ – 4 קילומטר. רק כדי שתכנסו לפרופורציות – הרי הגולן מתנשאים לגובה 1.5 קמ והחרמון לגובה 2.8 קמ.

ביום שישי מכינים אותנו לליל הטיפוס לפיסגה. לא שחלילה נחים במשך היום. הולכים בשישי בבוקר 4 שעות ברוח שורקת ובנוף מדברי זרוע אבנים מדהימות שנראה כאילו נלקח מהירח. במהלך ההליכה מתיישב לו השד הפולני על כתפי ומשכנע אותי לוותר על ליל הפיסגה.

– אל תהרגי את עצמך

אני שומעת את אמא שלי, סבתא שלי ודודה חנה מדברות אלי במקהלה מגרונו של השד.

– גם להגיע ל 4.6 קילומטר זה יפה מאוד.

– מה את צריכה עכשיו ללכת לילה שלם לפיסגה.

וכך הלאה והלאה ואני כבר משוכנעת לגמרי שאני עומדת להישאר במחנה ולהמתין לקבוצה שתשוב מליל האימים בפיסגה.

ואז משום מקום קופצות לי לראש המילים של יובל לב – רות דיין היא סמוראית. השורה ששירלי שדה הקדישה לי מהשיר לוחמת של אייל גולן – יש לה כוח של צבא שלם, והמשפט הקבוע שלי ושל ורד – אנחנו עם סכין בין השיניים.

קשה לי לתאר במילים את המהפך המנטלי שהתרחש אבל איכשהו הזדקפתי, העפתי את השד הפולני מהכתף, וידעתי שאני עומדת להסתער על הפיסגה.

כשהגענו למחנה בראפו, מחנה הבסיס לקראת היציאה לפיסגה נערך תדריך. ה – summit night נדמה היה לי כיציאה לקרב. הקבוצה נדמתה לכוח קומנדו שעומד לצאת למשימה והמדריך אוגוסט כמפקד הכוח. או שהיו אלו הזיות שמקורן בגובה הרב ובדלילות החמצן ? ברגע של אמת התברר שמחשבות כפירה עברו בראש של כולם. בתדריך המדריך עבר על מה לובשים (5 שכבות+ עוד 2 בתרמיל), מה לוקחים (פנסי ראש, מחממי ידיים, סוללות ספייר) כמה נחים (לא מספיק), מתי יוצאים וכמה חשוב להיות חיוביים (קריטי). ארוחת צהריים ב 13:00 הולכים לישון באוהלים עד 17:00 ואז ארוחת ערב הכנת הביגוד והציוד וחזרה לישון עד 22:00.

3. הלילה הזה מכל הלילות – ליל הפיסגה

יצאנו לדרך ב 23:00. למזלי סוללות הגרמין נגמרו ולכן שעון לא לקחתי, והטלפון הוטמן מתחת לשלוש שכבות בגדים לבל יקפא. הזמן איבד כל מימד וצורה. החושך המוחלט לא איפשר לראות כמה הדרך תלולה וכמה הפיסגה רחוקה. הטיפוס הוא כמו תמיד פולה פולה baby steps מכריז אוגוסט. 8 שעות הן כמו נצח בקור המקפיא. איש לא דיבר. 8 שעות בדממה. אני גייסתי כל משאב מנטלי שהיה לי, היו איתי בדרך לפיסגה אמא שלי, אלון אולמן עם התמונה המנצחת (דימיינתי את אופיר ואסף ממתינים לי בפיסגה), טוני רובינס עם הגחלים הלוהטות, התוכנית worrier של הארב אקר שעשיתי און ליין לפני כמה שנים, שירים ששרתי לעצמי, הרבה הרבה מחשבות חיוביות (מודה שחלפה לי בראש גם מחשבה על השואה) ואף מילת תלונה. סכין בין השיניים.

התודעה מתפקדת מחוץ לגוף.

הגוף הולך כמו מכונה, צעד אחר צעד. הקור מטורף. לא חושבת שחוויתי אי פעם -18c. עור הפנים מתייבש ומתקלף, האף נוזל, העיניים מתנפחות (אל דאגה חזרתי לעצמי)…

ואז זה קרה. הגענו לסטלה פוינט, בגובה 5.6 קילומטר. היום התחיל לבקוע מהחושך המוחלט, מאיר בורוד וכתום קרחוני ענק ופסגות הרים מעוננים. התמונות לא מעבירות את היופי שנגלה לעיננו. דמעות עלו בעיני גם מהקור וגם מהיופי וגם מהשיר שבדיוק התנגן לי בראש. הדרך לפיסגה ארכה עוד 45 דקות אבל לא באמת הרגשנו אותן. מזל טוב הגענו לנקודה הכי גבוהה באפריקה בגובה 5.895 קמ. האשה שהגיעה לפיסגה היא לא אותה אחת שיצאה אליה.

אם אפשר היה להוריד אותי במסוק זה היה מעולה. אבל כבר בתדריך אוגוסט הזהיר אותנו. ההגעה לפיסגה היא רק חצי דרך. מכאן 3 שעות ירידה. הם כבר ידעו שאני מעדיפה עליות, ושאני מתפקדת על אנרגיה מנטלית בלבד ולכן בקטעים המאתגרים של הדרך אחזו בזרועותי שני אפריקאים חסונים וגררו אותי למטה במהירות במה שהרגיש כמו סקי אוף פיסט מטורף. ברבע שעה האחרונה הטבח ועוזרו המתינו לנו עם כוסות מיץ אננס וברכות על כיבוש הפיסגה, ובשעה טובה ב 10:00 בבוקר הגענו למחנה. ארוחת הבוקר נטרפה ונשכבנו מעולפים באוהל. יש לכם שעה וחצי לנוח ואז תארזו הכל ויוצאים לדרך. ארוחת צהריים ובשעה 13:00 יצאנו שוב לדרך. 4.5 שעות של הליכה בירידה תלולה במה שנראה כמו ואדי עקר זרוע סלעים. הרגליים צועקות הצילו.

עייפות היא לא מחלה

מודיע בארק המדריך ואוגוסט מרגיע צעד ועוד צעד ובסוף תגיעו. ברבע לשש הגענו למחנה ירוק ומקסים. ארוחת ערב אחרונה, איסוף טיפים ויאללה לישון. ישנתי 10 שעות רצוף בשק השינה והתעוררנו אל היום האחרון.

בארוחת הבוקר אני נבחרת לשאת דברי תודה לצוות המדריכים ומלמדת את הקבוצה קריאת כיפאק היי.

We would like to thank you the Israeli way : kifak to the porters- hey

Kifak to August- hey

וככה עברנו מדריך מדריך. הצוות האפריקאי קולט מהר מאוד את הקטע ומצטרף בקריאות היי משלו, ומסיים בשיר הג׳מבו האהוב עלינו שכבר ידענו בעל פה.

5 שעות הליכה לשער היציאה מהקילימנגרו. דמעות של התרגשות. תעודת סיום. קאט.

ולא התלוננתי אפילו פעם אחת. נשבעת לכם.