1. המפגש

אז נסענו לפגוש את אופיר ובן זוגה ניב (הידוע בכינויו יובל) אחרי חודש וחצי של טיול ולפני שהם ממשיכים לעוד 3 חודשים. הגענו בדיוק באותו רגע בשתי מוניות שונות למלון שהזמנתי מבעוד מועד ונדהמתי לראות שני תרמילאים עם מוצ׳ילות, סנדלי שורש למרות הקור העז, ומראה כללי של הומלסים. המפגש היה מרגש היא חיבקה אותי דקות ארוכות ולא הירפתה, וכשהגענו לחדר המפנק שהזמנו להם הם קפצו על המיטה בשמחה משווים אותה לקרש עליו ישנו לילה קודם עם חיוך שאומר הכל. המזוודות נפתחו וקופסת העוגיות הענקית שאמא של ניב שלחה יחד עם שקדי מרק, קופסת טסטר צויס, סוכרזית, במבה, מקופלת וטוויסט נשלפו והחלו להיטרף. חוץ מהמראה ההומלסי הכללי וריח הקטורת הווייטנאמי שדבק בהם (ובהמשך גם בנו) הם נראו רגועים, בטוחים בעצמם ומאושרים. ובכל זאת היא מסרה לי מיידית את הדרכונים שלהם ואמרה איזה כיף שאני לא צריכה להיות אחראית עליהם שבוע. וככה התחיל לו שבוע הרפתקאות בווייטנאם שהגיע היום בבוקר לסיומו.

2. חוקי הג׳ונגל של וייטנאם

האנוי – הדרקון העולה

את היום הראשון והיום האחרון בילינו בהאנוי שנקראה בעבר עיר הדרקון העולה, ושני דברים עשו עלי רושם עז. הראשון, הג׳ונגל בכבישים – ערב רב של מכוניות ומאות אלפי אופנועים נוסעים בבלגן מטורף, פגוש אל פגוש בלי חוקים, בלי סדר ובלי להרוג אף אחד. אז אופיר שהיתה כבר ותיקה בוייטנאם לקחה לי את היד ואמרה פשוט תעברי הם כבר מסתדרים עם הולכי הרגל ובמשימת התאבדות חצתה איתי את הכביש. לא הייתי בטוחה שנגיע בחיים לגדה השניה, אבל איכשהו זה קרה וככה למדתי שכמו בג׳ונגל פשוט לא מסתכלים לסכנה בעיניים וממשיכים ללכת וככה מצליחים לשרוד ברחובות.

השני, סיור אוכל במהלכו מדריכה וייטנאמית הובילה אותנו בנבכי רחובותיה הסואנים של האנוי, הושיבה אותנו במסעדות מקומיות על שרפרפים נמוכים והגישה לנו את מיטב מאכלי הרחוב של וייטנאם. בעולם האמיתי לא הייתי מעלה על דעתי לטעום אפילו פירור אבל נכנסתי למוד תרמילאות ובאופן מפתיע הכל היה מעולה. וזה כלל פו (pho) מרק בקר עם איטריות אורז שהם אוכלים על הבוקר, באן עם ממרח כבד שהוא סוג של בגט וייטנאמי זכר לימי הכובשים הצרפתיים, מרק עם עשבים ירוקים וקציצות חזיר מתקתקות, ואורז מטוגן עם תירס, ולסיום לחמניות טריות וחמות ישר מהתנור שנקראות רוטי ובביס השני נוזל לך שוקולד חמים לתוך הפה. מושלם. כאמור- בג׳ונגל אכול כפי יכולתך וכן ממחר דיאטה.

האלונג ביי – מפרץ הדרקון היורד

התחנה השניה היתה האלונג ביי (האלונג = הדרקון היורד) מפרץ מדהים זרוע אלפי איים ששטות בו מאות סירות שהן חלק מהנוף המעולה של המקום. עלינו על שייט של יומיים בספינה שנקראת מרגרט ושם גם חגגנו את כניסת השנה החדשה במסיבה הזויה בין מקסיקנים שהפליאו לשתות ולרקוד, ברזילאיות יפיפיות שעינטזו, סיני אמריקאי שהרכיב משקפת צלילה על הראש וחבורת טאיוונים שבהו בכולם בתדהמה ורקדו כאילו אף אחד לא רואה אותם.

השייט עצמו קסום למרות הקור והשמים האפורים שהפחיתו משמעותית מיופיו של המקום. זכר למשטר הקומינסטי בווייטנאם היו רמקולים בחדרים בווליום מטורף שהעירו אותנו בבהלה ב 7 בבוקר ודרשו מאיתנו לצאת לספירת אסירים. בעצם ככה זה נשמע לנו, בפועל הם העירו אותנו בברכת גוד מורנינג ליידיס אנד גנטלמן אין פייב מינטס ויי גו טו דה מג’יק קייב פליז ארייב טו פרונט דסק. אז זינקנו מהמיטות כדי לא לפספס כלום, וגילינו מערת נטיפים גדולה, ותצפית מעולה שכדי להגיע אליה יש לחצות 350 מדרגות, ושייט קאייקים ואפילו מפעל פנינים תרבותיות שמגדלים במיי המפרץ, ולא ויתרנו על כלום כי בכל זאת מתי נהיה שוב בגן עדן כזה?

נין-בין – הדרקון מחכה בפיסגה

את היום השלישי בנין בין התחלנו במקדש שבנוי בתוך מערת נטיפים על צלע ההר. נשים וייטנאמיות קשישות שהצרפתית עדיין שגורה בפיהן מוכרות לנו קטורת אותה נבעיר בהמשך לכבוד הבודהה הווייטנאמית המוזהבת שגרה במערה ונתפלל שהתרמילאים שלנו ישובו בשלום. יותר מזה הרי אנחנו לא צריכים.

אחוזי ריח קטורת המשכנו להאנג מואה שהוא הר גבוה שצופה לנופים מרהיבים ובראשו הובטח לנו דרקון. 500 מדרגות הפרידו ביננו לבין הדרקון ואופיר ספרה אותן אחת אחת. הטיפוס השתלם. גם אימון מדרגות לא רע וגם נופים מהממים ולבסוף הדרקון הענק מאבן שאכן נח לו על פיסגת ההר לכל אורכה. הווייטנאמים מאמינים שהדרקון הוא סמל לשפע, שגשוג וכוח שהוא מייצג את השליט ובכלל שהם צאצאי הכלאה בין דרקון לאלה. אנחנו בכל אופן היינו שיכורי אדרנלין מהטיפוס וישר התאהבנו בדרקון, והצטלמנו בכל זוית אפשרית עד שנהיינו רעבים. לאופיר ולניב נמאס לגמרי מאוכל וייטנאמי אז אכלנו פיצה והמבורגר ולקינוח פיצה נוטלה ושוקו קינמון במסעדה שנקראת צ׳וקי ומזכירה את הגן של אורי בשנת 1984 (רק נתנייתים זוכרים) גם בטעם וגם בריח המדורה שבוערת לה באמצע הגן. וככה סיימנו את נין בין עם טעם של פיצה נוטלה בפה ודרקון גדול בלב.

3. המילון השלם של התרמילאים שלי

ג’ינס אאוט, טייץ ומכנסי טיולים – אין

סנדלי שורש, כפכפי אצבע, נעלי ספורט

סופט-של אין, מעיל אאוט

כביסה פעם בעשרה ימים

ריח תמידי של מזרח רחוק שזה תערובת של תאילנד וקטורת ועשן וזה נדבק להכל אבל מתרגלים

איפור, פן ועקבים – אאוט

השריד היחיד לנערה מצפון תל אביב שהיא היתה פעם הוא שק כביסה ממותג שתקוע עמוק בתוך

מוצ’ילה 60 ליטר על הגב

עוד תרמיל קטן

חגורת כסף

פאוץ

צעיף שנראה כאילו גנבו אותו מאיזה הומלס

שמיכה שבאמת גנבו מהמטוס לחמם את העצמות בנסיעות של 14 שעות באוטובוס שנקרא סליפר

קבוצות פייסבוק שבהן לומדים הכל, כולל איך מגיעים ממקום למקום, איפה מוציאים ויזה, איך הרכבת מהאנוי לסאפה (מסריחה) ובאיזה הומסטיי כדאי לישון.

יש להם בוקינג, אגודה, טריפאדוויזר כדי להזמין הכל מיידית, להשוות מחירים ולהגיע מוכנים לכל מקום.

טלפון עם סים מקומי שמחליפים בכל מדינה

סוללה נטענת צמודה ממתינה בתוך הפאוץ

בגוגל הם מקבלים תשובה על כל שאלה

באינסטוש מעלים תמונות. לא כל יום כי הם לא מהמתלהבים

הם מחשבים תקציב וטוענים שהם חיים סבבה. בסטנדרטים שלנו זה מתכלבים ב 15$ ללילה.

הם מתכננים גג שלושה ימים קדימה אבל הכל נזיל ונתון לשינויים, ולא עושים סרט משום שינוי כי יש מלא זמן ואין לחץ לחזור;

הם מתגעגעים הביתה אבל רוצים להאריך את הטיול

הם מנותקים לגמרי אבל מחוברים בסלולארי לווריד, וזה מדבק ככה שאי אפשר להסביר

הם טורפים את העולם ומתנהלים בלי פחד, בבגרות, באהבה, עם ניצוץ בעיניים והרבה הוקרת תודה

ואיך בא לי להשאיר הכל ולהצטרף אליהם לעוד כמה חודשים כאלו.