1. The karma of the bitch
היא הייתה אצלי השבוע כדי להתייעץ על סעיפי הסכם הגירושין ההולך ונבנה בינה לבין בעלה, ולאחר שעברנו בפרוטרוט על כל סעיפי ההוצאות בגין הבנות היא שאלה אם נהוג להכליל גם הוצאות על כלבים. היא תמהה לגבי הבעת פני המשועשעת והסבירה לי שכלבים הם כמו ילדים וצריך לדאוג להם גם כשהם מזדקנים והעלויות הווטרינריות יכולות להגיע לעשרות אלפי שקלים.
חייכתי וסיפרתי לה שהיא מזכירה לי נשכחות מאחד מפסקי הדין המרגשים שזכיתי בהם לפני יותר מ – 14 שנה. מעשה שהיה כך היה :
אנט ודני חיו כמה שנים כידועים בציבור בגיל שבו כבר אי אפשר להביא ילדים משותפים לעולם, אז הם רכשו ביחד דירה ששימשה מקור למריבה קשה באשר ליחס חלוקתה, והיו להם בעלי חיים. ליתר דיוק – שיינה כלבה יפה לבנת פרווה וחסרת רחם שנמצאה אבודה באישון לילה גשום בכביש 1 הסואן, וג׳יין אייר חתולת רחוב עיוורת.
הפרידה היתה קשה וכללה כל הליך משפטי אפשרי – כולל צווי הרחקה, תביעות רכושיות מכל מין וסוג וגולת הכותרת – תביעה למשמורת משותפת על בעלי החיים. היה ברור שהתביעה הזו נועדה לפגוע באנט שראתה בבעלי החיים חלק ממשפחתה הקרובה והייתה מחוברת לכלבה בכל נימי נפשה. נסיונות לייתר דיון בתביעה לא צלחו ודני התעקש על ניהול ההליך עד תומו. אז ניהלנו.
כבוד השופט שוחט שכיהן באותה עת כשופט משפחה קבע – לראשונה בישראל – שג׳יין אייר ושיינה אינם חפצים אלא בעלי חיים בעלי נשמה ויש לפיכך לבחון את טובתם. לצורך כך מינה כבוד בית המשפט מומחה מטעמו, פרופסור יוסף טרקל מהמחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב, שנדרש ליתן חוות דעתו באשר לשאלה האם טובתן של שיינה וג׳יין אייר להישאר עם אנט או לעבור למשמורתו של דני. המומחה בדק וחקר והגיש חוות דעת מנומקת לבית המשפט ובתוצאותיה קיימנו דיון משפטי שלאחריו ניתן פסק הדין ההיסטורי שדן בזכויותיהם של בעלי חיים וקבע לראשונה את משמורתם. וכך נקבע בפסק הדין :
״הקשר בין הנתבעת, המגלה יחס חיובי מאד לבעלי החיים, לבין בעלי החיים, הינו קשר נפשי עמוק ביותר. הנתבעת משקיעה רבות בבעלי החיים וקשורה אליהם בכל נימי נפשה. גם בעלי החיים קשורים לנתבעת ומתקשים להפרד ממנה …אין להפריד בין החתולה לכלבה. אין להוציא את החתולה ממקומה הנוכחי (משום עיוורונה) .יש להשאיר את החתולה והכלבה במקום המגורים בו הם שוהים בשנים האחרונות שם הם מקבלים ויקבלו את מירב תשומת הלב, הטיפול והיחס הנדרשים למילוי כל צרכיהם…״
ולעניין דרישתו של דני לקיים הסדרי ראיה עם הכלבה קבע השופט כך : ״אוסיף ואומר ,כי מהיכרותי את הנפשות הפועלות התרשמותי היא שהתעקשותו של התובע לקבל לרשותו את הכלבה שיינה לא באה לשמה. הכלבה שיינה מהווה מבחינתו של התובע כלי, אמצעי, דרכו ישמר לו קשר מסוים עם הנתבעת. בין בני הזוג מערכת יחסים עכורה. מתנהלות ביניהם תביעות רכושיות שונות. כל הנסיונות להביא להסדר ביניהם כשלו. מערכת היחסים ביניהם הביאה להגשת תובענות מטעם הנתבעת בנושא אלימות והטרדה מאיימת שלא נידונו לגופו אמנם, אך עצם הגשתם מלמד על טיבה של מערכת יחסים זו. אני סבור שהתרת מפגשים כאמור תיצור כר נוח לחיכוכים ולמריבות מצב שיש למנוע גם במחיר של אי התרת המפגשים בפרט במצב בו לא הוכח בפני שהמפגשים הללו נחוצים לשלמותם הנפשית של בעלי החיים שבפני. סוף דבר – התובענה נדחית על כל עתירותיה.הכלבה שיינה והחתולה ג’ין אייר תשארנה ברשות הנתבעת.״.
אי אפשר לתאר את גודל השמחה וההקלה של אנט מהתוצאה, ובמשך שנים היתה שיינה אורחת כבוד במשרדנו ואנט היתה מכנה אותי The dog’s lawyer. כעבור שנים אנט הלכה לעולמה ומן הסתם גם שיינה.
לזכרן.
~-~-~-~-~-~-~~-~-~-~-~-~-~~-~-~-~-~-~-
2. חנוכת משרד
השבוע חגגנו חנוכת משרד וחגיגות 20 שנה למשרד, ארוע שריגש אותי מאוד. לאלו שלא יכלו להגיע וביקשו ממני שיחזור, הנה קצת ממה שנאמר שם:
“בת שש-עשרה הייתי כשידעתי שבבוא היום אהיה עורכת דין. איך ידעתי? התווכחתי. ראיתי את עצמי כלוחמת צדק, ובדרך כלל שכנעתי. כשהגעתי לצבא הייתי האישה הראשונה שמשרתת כמדריכת זיהוי מטוסים בנ”מ. כשהעלו אותי למשפט על דבר מה פעוט, ולחלוטין לא צודק, ייצגתי את עצמי, שכנעתי את קצינת הח”ן וניצחתי”. כך נפתח ספרי, שיצא לאור העולם, ממש בקרוב.
והנה אני עומדת כאן לפניכם, במשרד החדש שלנו, נרגשת כמו הנערה החולמנית מנתניה שהייתי, שרצתה יותר ממה שהחיים זימנו לה.
אני שהייתי חלק ממשפחה אוהבת אך מאותגרת כלכלית, אני שרציתי ללמוד משפטים בלונדון והורי לא יכלו להרשות לעצמם לשלוח אותי לשם. אני שראיתי את אבי, צבי, עובד מצאת החמה ועד צאת הנשמה כדי לפרנס אותנו בימים בהם המשכנתא היתה גבוהה מהמשכורת שלו. אני שרציתי הרבה יותר ממה שהיה לי, אבל לא יכולתי להאמין שבאמת כך יהיה.
פה ושם, כשמתפנות לי כמה דקות פנויות להרהר קצת על חיי, אני שואלת את עצמי, איך זה קרה?? הדרך לא היתה קלה, היו גם כשלונות, היו קשיים כלכליים, טלפונים מהבנק, גירושין, פרידה משותפה, מעובדות, מחברות. והיה את המשבר הגדול מכולם אובדנה של אמי ז”ל שהותיר עלי את חותמו.
הנרי פורד אמר פעם שכישלון הוא הזדמנות להתחיל מחדש בדרך נבונה יותר. אמר, נכנס לרכבו ונסע אל עבר אחת ההצלחות המסחריות הגדולות בתבל. אבל אני לא הייתי הנרי פורד, בתחילת שנת 2005, כשנפרדתי משותפתי למשרד הישן, לא ידעתי אם יהיה לי כסף לשלם למזכירה.
האמת היא שלא צריך לעוף כל כך רחוק כדי להבין את גודל התדהמה. הרי אם לפני 10 שנים מישהו היה אומר לי שהיום אעמוד בראש משרד תל אביבי בסדר גודל שכזה, הייתי שולחת אותו להסתכלות.
ובכל זאת, אחרי יותר מעשרים שנות עבודה קשה, המשרד הזה הוא סוג של הגשמת חלומות, וכמו שדן אומר – חלומות נועדו כדי שנגשימם. לא רק המשרד עצמו הוא חלום שהתגשם, אלא גם הצוות המדהים שמאכלס אותו, הצמיחה העיקבית, העובדה שהמשרד מדורג כבר שנים ברשימת הכוכבים של דן אנד ברדסטריט ובקבוצת העלית של חברת BDI, והכי חשוב הלקוחות המדהימים שבוחרים בנו לייצג אותם.
זו המציאות, והיא מרגשת אותי, כמו שמרגשת אותי העובדה שאחרי כל השנים אני לא מתעייפת ולא נשחקת מהמקצוע הכל כך קשה ומדהים הזה. ככה זה כשאת רואה בכך שליחות ולא עבודה, וזו הסיבה שאין לי בעיה לעבוד 15 שעות ביממה, ואם צריך אז גם בסופי שבוע ובחגים.
כיום אני מבינה שאחד הדברים החשובים בדרך להצלחה הוא לעשות את מה שאת עושה באהבה. אהבה למקצוע, אהבה ללקוחות, אהבה לצוות המשרד, אהבה ליסודיות בלתי מתפשרת ולמקצועיות. פשוט אהבה.
ואם מדברים על אהבה, אני זוקפת את ההצלחה הזו גם למשפחתי הנפלאה, לבני אסף האהוב שממלא אותי בגאווה ולבתי אופיר קרן השמש שלי שלאחרונה הפכה אותי למאושרת כשהתחילה לעבוד איתי. וכמובן לדן, אהבת חיי והחבר הכי טוב שלי, חלק בלתי נפרד ממני, מאישיותי וממי שאני.
אז הנה הגשמת חלום, שהתחיל לקרום עור וגידים כשהייתי בשנות העשרים שלי, וממשיך עכשיו, חצי שנה לפני שאני חוגגת יובל לחיי. ואם תשאלו מה בכוונתי לעשות כשימלאו לי יובל שנים? תשובתי מתחלקת לשלושה חלקים: להוציא את ספרי לאור, לטפס על הקלימנג’רו במו רגליי, ולהמשיך ולפתח, גם בתל אביב, את המשרד הכי טוב בארץ לדיני משפחה וירושה, שעובדיו גאים לעבוד בו!
אני, רות דיין וולפנר, הנערה מנתניה שהגשימה חלום, רוצה לומר לכולכם תודה שבאתם לחגוג איתי שני עשורים של הגשמה.
~-~-~-~-~-~-~~-~-~-~-~-~-~~-~-~-~-~-~-~
3. אחרי החגים
זו הפעם החמישית שהוא מגיע אלי במהלך השנתיים האחרונות. בפגישותינו הקודמות הוא תיאר מערכת יחסים גרועה בינו לבין האשה עימה הוא חי ונראה היה שהוא תיכף עוזב אבל בסוף הוא תמיד נשאר.
הוא הציג בפני שורת הסכמים שערכו ביניהם והעידו על כך שהם היו יחד כדי להביא ילדים לעולם. לכאורה זוג למעשה שני זרים שגרים תחת אותה קורת גג. הם קיימו יחסים כמה פעמים עד שעלה בידם להרות את שתי הבנות ומאז לא נגעו אחד בשני וניכר היה שהם סובלים סבל עז מחייהם המשותפים.
אותו סבל עז הוביל לתיסכול שיצא אצלו בהשתבללות ואצלה בהתקפי זעם ובכי, השלכת חפצים והתנהגות מטורפת שתועדה היטב במצלמת הטלפון שלו. אחרי כמה סערות רצופות הוא הגיע לייעוץ החליט לעזוב- ונשאר. סיפר שכשהסערה נרגעה וקלו המים הם חזרו לשיגרה והוא היה בטוח שעדיף לבנות שישארו יחד, ולכן החליט לסבול את הסערות במקום לפרק להן את המשפחה.
בערב ראש השנה הם התכוונו ללכת לארוחת חג אצל הוריו. מריבה שגרתית הציתה שוב את האש ביניהם והיא הודיעה שהיא לא הולכת וגם הבנות נשארות. הוא לקח את הבנות והלך והיא צרחה עליהם רדפה אחריהם והשליכה עליו חפצים בחדר מדרגות. הוא נמלט על נפשו הזמין טקסי והגיע לבית הוריו. שם הסדיר נשימה ופתאום הביט על עצמו מבחוץ וראה את הילדות המבוהלות שנמלטו עימו מאימן והחליט.
״חשבתי שאני עושה להן טוב כשאני נשאר ובאותו רגע הבנתי כמה רע עשיתי להן וכמה מגיע להן לחיות בשקט בשני בתים נפרדים מאשר בגיהינום שקוראים לו משפחה.״ הוא אמר להוריו שאינו יכול עוד והחליט לסיים את זה אחרי החגים. הציע לה שילכו לגישור וימנעו מעורכי דין אבל היא לא היתה מוכנה לשמוע. השבוע היא קיבלה בקשה לישוב סכסוך.
מוסר השכל : לא תמיד הבחירה בהיאחזות בתא המשפחתי ״בשביל הילדים״ היא הבחירה הנכונה עבורם. אין ספק שטובתו של כל ילד היא לגדול בבית מאושר, אבל האם טובתו של ילד היא לגדול בבית שהוא שדה קרב מדמם ולחיות מציאות של צרחות והשלכת חפצים ותסכול ובכי, על פני שני בתים שקטים ?
