1. לפעמים חלומות מתגשמים

לפני שנים, כשהיינו בספארי צלילות בסיני ופגשנו משפחות שלמות שיצאו לצלול, חלמתי לצלול עם הילדים שלי. כשחזרתי משם הם נשלחו בשמחה רבה לעשות קורס צלילה אבל חוץ מכמה צלילות באילת הם לא באמת צללו. לצלול ללא נסיון במעמקי המלדיביים, כמו שחוויתי בחופשות צלילה קודמות, זה לקפוץ מהר למים עמוקים, תרתי משמע. אז עשינו צלילת רענון לא רלוונטית בהרצליה, רק בשביל להרגיע אותי, כמו שדן אמר, וככה הגענו למלדיביים.

את הארון (שהגיב גם לשם אהרון) מדריך הצלילה הטורקי מאיר הפנים פגשנו כבר ביום הראשון והוא הדריך אותנו בימים הראשונים ועל הדרך עשה לאסף קורס כוכב שני או בלשון מקצועית יותר Advanced open water diver.

בהמשך צללנו עם קלווין הסיני מהונג קונג ויחד איתנו היתה משפחה גרמנית שהגיעה מצויידת למשעי, והתעקשה ללבוש חליפת צלילה ארוכה כפולה במים חמים (30 מעלות) וכשהזהרנו אותם כמו ישראלים טובים מפני החום במים, הם טענו שהם היו במלדיביים כבר 15 פעמים…הסתכלנו עליהם יורדים לצלילה לבושים ומשופצרים כמו אנשי קומנדו ימי ועל המקום הענקנו להם את הכינוי אנשי הצפרדע. בצלילות הבאות הם כבר לא התעקשו על חליפה כפולה וצללו עם לייקרה בלבד, עדיין משופצרים למשעי. הילדים שלהם נראו סובלים במיוחד, עוטים על עצמם את הציוד כרובוטים מכניים עם הבעת סבל בעיניים ובלי מילת תלונה, וישר החלטנו שההורים בטח הכריחו אותם לצלול. ואכן בימים שלאחר מכן הם ויתרו לילדי הצפרדע על הצלילות והגיעו רק זוג הורי צפרדע משופצרים.

הילדים שלי, לעומת זאת, אהבו כל רגע מתחת למים. עבורי מצד אחד זו הגשמת חלום לצלול עם הילדים, מצד שני קצת מלחיץ. בצלילות הראשונות הייתי כל הזמן מטר מעליהם, משגיחה מלמעלה שהכל בסדר איתם. כשפגשנו להקת כרישים הסתכלתי להם בעיניים מבעד למסכות וראיתי אושר בלי טיפת פחד. את האומץ הם לא ירשו ממני…

נזכרתי בצלילות הראשונות שלי במלדיביים כשלא הסכמתי לעזוב לדן את היד, ואיך עם הזמן קיבלתי אומץ ואפילו עברתי לרדוף אחרי כרישים וברקודות עם מצלמה, עד שדן שאל אותי בהשתאות אחרי שצפה בי רודפת אחרי ברקודה ענקית אם לא פחדתי, אז לא, לא פחדתי. הוא לא ממש מבין את זה עד הסוף אבל חלק גדול מהאומץ שלי מגיע ממנו, מהאיש שלצידי שלא יודע פחד מהו, וגם כשאני פוחדת (ע.ע אומגה במונטנגרו) והוא לא לידי אני שומעת אותו בלב אומר לי, ברור שאת יכולה. וכך כעבור שתי צלילות כשהוא לצידי ואנחנו צוללים ברביעיה ואני יודעת שהוא שם מאחור משגיח עלינו, אני מרשה לעצמי לצלול ליד הילדים ולא מעליהם, מגיעה למסקנה שהם צוללנים טובים, הילדים שלי.

צלילה, כמו הופעה בבית משפט, היא פונקציה של נסיון, של להכיר את הכללים ולפעול על פיהם, להיות רגועים אך עם זאת עירניים לכל מה שקורה, לא לפחד מהכרישים מסביב ובעיקר לדעת לאזן את עצמך נכון,. שנים לקח לי לדעת לאזן את עצמי נכון, גם מתחת למים.

במהלך הצלילות למעמקי האוקיינוס ההודי פגשנו 7 כרישים, 3-4 צבים, 2 מורנות, איגל ריי אחד, סטינג ריי אחד, להקות דגים צבעוניים וקירות של אלמוגים מדהימים. בשקט הזה 20 מטר בממוצע מתחת למימי האוקיינוס ההודי פגשנו גם את עצמנו.

ובדרך לצלילה האחרונה שרנו בקולי קולות (למבוכת הילדים ואנשי הצפרדע) עם שלמה ארצי שנדמה היה לרגע ששר במיוחד עבורנו –

אדם צריך שתהיה לו מילה,

קצת מקום בעולם,

אהבה לא נשכחת.

וקול אמיתי לתפילה,

ורגע מושלם,

כדי לתת ולקחת,

ולא…ל פ ח ד מ ה פ ח ד.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

2. לובסטרים על הגריל

הבית שלנו בשבוע שחלף היה ריזורט בשם Ayada שנמצא פחות או יותר בסוף העולם, או ליתר דיוק במרחק כ – 400 קילומטר דרומית למאלה אי הבירה של המלדיביים וכדי להגיע אליו נדרשנו לטיסה מקומית בת שעה (במקום סרטון הטיסה הרגיל מושמעת תפילה שמתחילה בביסמיללה ונשמעת כאילו המואזין המקומי השתלט על הקוקפיט) ואחריה שייט של שעה נוספת בסירת מנוע.

דן בחר את הריזורט כי אפשר גם לצלול וגם לגלוש בו, והוא כמובן סחב את הגלשן שלו עד כאן. חייבת להודות שלמרות שאני סומכת מאד על הבחירות שלו, הדרך הארוכה העלתה אצלי סימני שאלה ביחס לטיב הבחירה, שבשלב זה שמרתי לעצמי, וטוב שכך. הדרך השתלמה ביג טיים.

הגענו לריזורט מדהים. כפי שמעידות התמונות, כל פינה בו נראית כאילו נוצרה בפוטושופ, צוות ידידותי, אוכל מעולה, ספא נפלא, חדר כושר, מועדון צלילה, גלישה ואפילו מצאתי מסלול לרוץ בו ועל הדרך לפגוש חיות ימיות שהחליטו לבקר בלגונה התכולה הזו. וצבע המים….50 גוונים של תכלת, טורקיז וכחול על כל תתי הגוונים שלהם. אומרים שבמלדיבית יש 30 מילים שונות לתאר כחול, ונראה לי שזה לא מספיק.

אחת החוויות השוות היתה סעודת ברביקיו על החוף כשברקע תפאורת שקיעה שנראתה כאילו מישהו דאג לצבוע את השמים במאות גוונים של אדום – במיוחד לכבודנו.

גולת הכותרת של הסעודה היתה גריל ענק שעליו נצלו דגים, בשרים ופירות ים שהיום נשלו מהאוקיינוס. אין בעברית מילים שיכולות לתאר את הטריות והטעם, בטח במלדיבית יש מילה מיוחדת לטעם של לובסטר טרי על האש.

ואז התחלנו לדבר על לובסטרים, שבאופן תאורטי (לא אלו שעל הצלחת שלנו…) יכולים לחיות לנצח, בזכות אנזימים שמחדשים את התאים ואצלנו מצויים רק בתאי גזע עובריים ובזכות היכולת לגדל מחדש גפיים גם בגיל מבוגר, וקיווינו שהרפואה תדע לייצר אנזימי לובסטרים גם לאנשים, ודן הבטיח לילדים שהם כבר בדור שיחיה לנצח…

ועוד דיברנו על לובסטרים שכדי לגדול הם משילים את השריון שלהם ובונים חדש במקומו, וכמה חשוב ללמוד מהם להשיל שריונות שלנו בדמות פחדים, קבעונות ואנשים שכבר לא מתאימים, כדי לגדול לשלב הבא. ואיך לפעמים כשמשהו או מישהו הולך ממך אתה יכול לבחור לראות בפרידה הזו השלת שריון והזדמנות לגדול.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

3. רבע מאה

היום לפני 25 שנה עמדתי לראשונה מתחת לחופה, בת 24 הייתי כשנישאתי לניב. 13 שנה אחר כך התגרשנו. היום הוא בתאילנד עם בת זוגו, אני במלדיביים עם דן בעלי ושני ילדינו, שולחת לו תמונות ומסתמסת איתו, ומרגישה באמת ובתמים שהוא שילוב לא מוגדר של חבר קרוב, אח ובן משפחה. נשמע הזוי נכון?

חשבתי קצת איך זה קרה והגעתי לכמה מסקנות :

  • גדלות הנפש של דן בעלי לפרגן לקשר הזה ולעודד אותו ביודעו כמה זה חשוב לילדים וגם לנו לחיות בלי המתח הזה של איבה תמידית להורה של הילדים שלך. זה לא מובן מאליו.
  • גדלות הנפש של ניב לפרגן לי באהבתי ולרקוד בחתונתי השניה.
  • גדלות הנפש של בת זוגו של ניב שקיבלה אותו כמו שהוא, וזה כולל משפחה נוספת – גרושתו, בעלה וכל הילדים….גם זה לא מובן מאליו.

עם השנים דן וניב התחברו, והם מתאמנים ביחד, חולקים אהבת טריאתלונים ותובנות על תוכניות אימונים בארוחות שישי בערב. במקרה או שלא במקרה שניהם אנשי ברזל. במחשבה שניה אולי צריך להיות איש ברזל, עם הנחישות, העוצמה והכוח המנטלי, כדי להבין מה באמת חשוב בחיים ולדעת להיות גדולים מהחיים.

קצת אחרי שסערת הגירושין נרגעה, בחרנו שנינו לפרגן אחד לשני, לתת הרבה כבוד להורות של האחר, להיות גמישים אחד עם השני, ובעיקר לראות קודם כל את הילדים.

בלי כל אלו בטח לא יכולנו לבנות את מערכת היחסים שבחרנו לבנות, ולהפוך לחברים לחיים.

כמו באגדה האינדיאנית העתיקה – גם במערכת גירושין יש שני זאבים שרבים ביניהם הזאב השחור והזאב הלבן, ומנצח הזאב שאתם בוחרים להאכיל…

יכולנו לבחור להאכיל את הזאב השחור – לשמור טינות ישנות, לפתח איבות חדשות, לנטור, לנקום ולהישבע לעולם לא לסלוח. רבים מדי בוחרים כך והורסים לעצמם ולילדיהם את החיים שאחרי הגירושין.

אבל אנחנו בחרנו להאכיל את הזאב הלבן. נסו את זה, אם אנחנו יכולים, גם אתם יכולים.