״מפלצות קיימות באמת…גם רוחות רפאים…
הן חיות ביננו ולפעמים הן מנצחות…״ סטיבן קינג
1. קנאה עזה ממוות
תמיד הוא היה קנאי היא סיפרה. 37 שנים שאני נשואה לו והוא תמיד חשדן ובטוח שאני בוגדת בו. על פניה היתה הבעה עייפה והיא נראתה מבוגרת יותר מגילה האמיתי, כשהשביס על ראשה מוסיף שנים לפניה, וקמטי העייפות סביב עיניה מעידים על לילות טרופים שהיא עוברת איתו.
הוא בן 65 והיא בת 60, שניהם אדוקים מאד, הורים לחמישה ילדים שכבר הספיקו להביא לעולם נכדים רבים. עם השנים הקנאה והאובססיה הלכה והחמירה.
הוא משוכנע שהיא בוגדת בו, שיש כמה גברים שממתינים לה בלילות והיא נפגשת עימם כשהוא ישן, ושזה ככה כבר שנים. אם הייתם רואים אותה הייתם מבינים שאלו טענות הזויות. היא מספרת שמשנה לשנה במקום להירגע גם כי מעולם לא בגדה והוא היה ויהיה הגבר היחיד בחייה וגם כי היא כבר בת 60, הוא הולך ומקצין.
לאחרונה הגדיש את הסאה כשהחליט שהיא בוגדת עם חבר של הבן, אברך ירא שמיים בן 25 שפקד מעת לעת את ביתם כדי לבקר את בנם, חברו הטוב מילדות. כשהגיע הוזמן תמיד לטעום ממטעמי מטבחה ולספר לשלומו ולשלום הוריו. יחס אימהי זה מצידה העלה את חמתו של בעלה שהיה משוכנע למעלה מכל ספק שיש לה רומן עם הצעיר האדוק.
כשהתחננה שיפסיק כבר עם החשדנות החולנית הזו וקראה לו פרנואיד, זה נגמר בהתפרצות אלימה, ואם הבן לא היה חש להציל את אימו זה היה נגמר רע מאוד. הבן נדהם מהאשמות אביו, האדים כולו, ויצר קשר עם אחיו הגדולים מספר להם את שארע זה עתה. הילדים התאחדו כדי להציל את אימם. נסיונות לשכנע את האב לפנות לטיפול לא רק שנדחו בבוז העלו את חמתו והוא אף טען שהמאהב של אמא שלהם משלם להם כדי שיגנו עליה.
השבוע היא פתחה הליך גירושין.
מוסר השכל
אנשים מתנהגים איך שהם מתנהגים כי הם חושבים שהם יכולים. שנים של התעללות שהופכת להרגל יכולים להסתיים יום אחד כשהחבל יקרע. אל תחכו שמישהו ישים לכם גבול, שימו לעצמכם גבול ויפה שעה אחת קודם. לא יודעים איך? קחו עזרה מקצועית.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
2. אובססיית ניקיון
כבר כשהוא המתין בפינת ההמתנה משהו בשפיפות גופו העיד שחייו אינם סוגים בשושנים וכשהוא התחיל את הפגישה הוא תיאר את חייו כעכבר במעבדה סטרילית שכל תזוזה שלו גוררת שוק חשמלי עד שהוא לומד לצמצם עצמו למינימום האפשרי כדי לא להפר את הסדר ולחטוף שוק.
בבית יש לו אשה עם מחלת ניקיון קשה. כשהוא נישא לה הוא הוקסם מהיותה ״בלבוסטה״ שיודעת ״להחזיק את הבית״, אלא שנטייתה לסדר ולניקיון הלכה והחמירה עד שהפכה את חייו לגיהינום.
למרות שהיו שני ילדים קטנים בבית הבית היה מבריק ומסודר בכל דקה. צעצועי הילדים נוגבו מדי יום במגבונים סטריליים וסודרו לפי צבעם כחיילים במסדר סובייטי. הילדים ידעו שאי אפשר להביא הביתה חברים כי זה מלכלך.
הם גם ידעו שכשמסיימים להדיח כלים – מבריקים את הסכום עם מטלית מיוחדת וכל יום מחליפים מצעים ואוי ואבוי אם הסדינים לא מתוחים כמו במלון יוקרתי.
האובססיה נמשכה גם בחדר המיטות ויחד עם הריונה השני חדלו יחסי המין, שהגעילו אותה וגרמו לה להרגיש מלוכלכת. היא רחצה ידיים 200 פעם ביום וניקתה עם סמרטוט את סוליות הנעליים כל יום למרות שהנעליים הושארו בחדר המדרגות.
מחלת הניקיון הפכה אותה גם לממורמרת והיא היתה נתונה בכל רגע למצבי רוח קשים והירשתה לעצמה לצעוק עליו, לנזוף בו ולרדות בו אם הניח את שלט הטלויזיה על השולחן בזוית הלא נכונה. וכך הוא הפך לעכבר מעבדה שמצמצם את נוכחותו כדי שלא להעיר את זעמה. כמובן שגם הילדים חונכו בדרך הקשה ואיכשהו הצליחו ללמד את עצמם לחיות בצמצום והתרגלו לאמא שעיקר תפקידה ללכת אחריהם עם סמרטוט.
באחת השבתות הילדה ביקשה מעדן שוקולד והוא פתח את המקרר (שגם הוא היה מסודר כמו בבית מרקחת) שלף את המעדן הימני (אסור להוציא אחד מאמצע השורה) פתח אותו בדרך למגירת הסכום המבריק ו….המעדן נשמט מידיו ועף על הרצפה תוכנו מתפזר לכל עבר. בשבריר שניה היא שמעה מתוך שינה וכמו כלב ציד רצה למטבח וכשראתה את המהומה הדם עלה לה לראש והיא העיפה לו סטירה מעיפה את משקפיו בעוצמה והם נחתו…ישר לתוך מעדן השוקולד על הרצפה.
מושפל עד עפר גישש כדי למצוא את משקפיו ובלי לומר מילה שטף אותם ויצא מהבית.
עד היום הוא לא חזר.
היא עשתה כל מה שהיא יכולה כדי להחזיר אותו אבל לא הסכימה לטיפול אמיתי במחלת הניקיון והשבוע היא נאלצה להתגרש.
מוסר השכל
טיפול הוא לא מילה גסה. אם משהו חריג אצלכם ואתם יודעים שזה חריג למרות שאתם מרגישים עם זה ממש בסדר, יש סיכוי שאם לא תטפלו בעצמכם תמצאו עצמכם לבד.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
3. המפלצת
כלפי חוץ הוא היה גבר ״שווה״ – נאה, חכם, מצליח וטוב, היה חשוב לו מאוד להיות האיש הטוב, המענטש, אך כלפי פנים – בדיוק ההפך.
החיים איתו אכלו אותה מבפנים וכמו במקרים רבים כאלו היא חלתה בסרטן ועברה טיפולים קשים מאוד. הוא תמך והעיק, חיזק והוציא את הנשמה, עזר והזיק, והכל בו זמנית בדואליות שלו שיכולה להוציא מהדעת את מי שחווה אותו בו זמנית.
אחרי מספר חודשים ובעיצומם של הטיפולים החליטה להיפרד ממנו. היה לה כל כך רע איתו, עם אדנותו, שתלטנותו, כפייתיותו וצביעותו שהיא הבינה שלהתגורר איתו תחת אותה קורת גג יהיה קשה יותר מהקושי הטמון בפרידה.
אז למרות הסרטן, הטיפולים הקשים והעדר כל עצמאות כלכלית היא חשה שהחיים לצידו רק ידרדרו את מצבה. הוא כמובן לא הסכים להתגרש – זה נראה רע מאוד להתגרש מחולת סרטן.
כשהבין שהיא נחושה להיפרד נתן לה לעזוב את הבית ולשכור דירה למגוריה, מסרב לצאת בעצמו מהבית וטוען שזקוק למרחבי הבית כדי לארח את חבריו הרבים. כאבן של שלושת הבנות המתבגרות על אימן היה שקוף בעיניו כי הוא היה משוכנע שהן לא תעזובנה את הבית רחב הידיים והנוח בו התגוררו. אלא ששלושת הבנות עזבו יחד עימה לדירה שכורה וצנועה כי גם הן לא יכלו לשאת את הפער הענק בין איך שאביהן נראה ומתנהג כלפי חוץ לבין המפלצת ששוכנת בתוכו.
כששלחנו לו מכתב הזמנה לניהול משא ומתן הוא שכר שירותי עו״ד מקסים, איש שלום שידוע בנועם הליכותיו ובנטייתו להגיע להסכמים ונתן לו הוראה אחת – לנהל משא ומתן בנועם ובכבוד אבל למשוך אותו כמה שיותר זמן. וכך זה התנהל. לאט לאט, עם דרישות מופרכות כמו עריכת צוואות הדדיות, והמתנה של חודשים בין מכתב למכתב ובין פגישה לפגישה.
הוא ידע היטב שבינתיים היא עוברת טיפולים, הבנות עדכנו אותו במצבה וקיימו איתו קשר רופף אבל הוא נותר לבדו בבית רחב הידיים, ודומה היה ששאיפתו היא להפוך לאלמן ולא לגרוש. זה לא הלך לו. הבנות תמכו בה וניסו לדבר על ליבו אך מכשכלו כל הקיצים הוא קיבל תביעה לפירוק שיתוף.
השבוע היינו בבית המשפט. השופטת החכמה ראתה והבינה את התמונה ועל אף התנגדותו נתנה כבר בדיון הראשון צו לפירוק השיתוף – כלומר למכירה מיידית – של הבית רחב הידיים, באמצעות כונס נכסים.
שעתיים אחר כך היה הסכם חתום.
מוסר השכל –
כמאמר הציטוט בהתחלה, יש מפלצות ביננו והן לא מבינות שקארמה – מה לעשות – איז א ביץ, ושיום אחד היא תתפוס אותם כשהם לא מוכנים.
או כמו שאמא שלי היתה אומרת – קודם כל תהיו בני אדם.
