1. מישהו לרוץ איתו
את מרתון תל אביב לפני שנה היא סיימה עם דמעות. לא בגלל שהיה קשה, לא בגלל שרצה לבד את כולו, ולא בגלל שריחמה על עצמה. הדמעות פשוט זלגו להן כאילו נפשה תובעת מגופה להכיר בעלבון. עלבונה של אשה שכל העולם מחבב ומעריך ורק בעלה לא. לא רק לא מחבב, לא רק לא מעריך, לא מתייחס בכלל.
הם היו משפחה מהז׳ורנלים – רואה חשבון ומורה למתמטיקה, דירה מפונפנת בשכונה צפונית בפאתי תל אביב ושתי בנות בלונדיניות מחונכות. אלא שבבית בפנים היא היתה מושפלת. הוא דיבר אליה כמו אדון לשפחה ובדרך כלל גם שכח לשמור על פאסון לפני אחרים. ההורים שלה היו מזועזעים ואבא שלה העיר לו כשלא יכול היה לשמוע יותר את הטון המזלזל בו העיר לבתו על כל שטות, כמי שאורב להזדמנות להשפילה.
כשהחלה לרוץ המצב החמיר. תחילה לעג לאיטיותה, אחר כך העיר על רזונה (תראי איך את נראית) ולבסוף האשים אותה בהזנחת בנותיה ובהיותה אמא גרועה.
בשלב כלשהו היא החליטה לכתוב לו את אשר על ליבה. במכתב ארוך וסוחט דמעות (קראתי ובכיתי) היא ביקשה ממנו קצת יחס חם, קצת תמיכה ובעיקר בין השורות העלתה תחינה שיהפוך את ליבו ושיפקח את עיניו ויראה מה קורה סביבו, ובעיקר – שיראה אותה. הוא לקח את המכתב הכניס אותו לתיק ולא אמר כלום. את תגובתו הוא הביע ללא מילים. כלומר הוא פשוט הפסיק לדבר איתה. לשבועיים. התעלמות וברוגזים ארוכים היו תמיד חלק בלתי נפרד מההתעללות הנפשית ארוכת השנים בה נקט ושהוסתרה מאחורי חזית נאורה של רואה חשבון חתיך ושרמנטי. כאן היא נשברה.
בדמעות סיפרה לי את סיפורה ואמרה בסך הכל רציתי מישהו לרוץ איתו, לא על מסלול הריצה, במסלול החיים. היא לא הסכימה ששליח ימסור לו את המעטפה אלא עשתה זאת בעצמה. הלכה אליו למשרד ונתנה לו אותה ביד. הוא היה המום. לא העלה על דעתו שהיא אי פעם תפרק את המשפחה וחשב שהכל מותר לו. בערב בבית התחנן שתחזור בה, הבטיח שישתנה, שירוץ איתה, שיתמוך בה, שישא אותה על כפיים.
למה שלא תתני לו צ’אנס שאלתי? אולי הוא באמת קיבל את המכה שהיה צריך לקבל כדי להחזיר אותו לתלם? אני לא יכולה היא אמרה. כל כך הרבה שנים שהוא מחק לי את הרגש כלפיו, שלא נשאר דבר. לא מאמינה לו שהוא יכול להשתנות מבפנים, זה נגמר. כשהבין שתחנוניו נדחו הוא חזר לעצמו תוך שניה. מי יקח אותך? הוא שאל אותה. ראית איך את נראית? לא יהיה לך מה לאכול.
את המשא ומתן לקראת הסכם הגירושין הוא ניהל ביד קפוצה, חוזר שוב ושוב על המנטרה שגירושין זה לא פיקניק ושהיא חיה בלה-לה-לנד. בסוף
הצלחנו להגיע להסכם ששניהם היו מוכנים לחתום עליו ובסופו של דבר הם התגרשו יפה.
השבוע התקשרה לספר לי שאת מרתון תל אביב השנה היא לא רצה לבד. שהכירה מישהו לרוץ איתו, לחלוק איתו את חייה ושכבר שכחה מזמן ועכשיו נזכרה מחדש מה ההרגשה כשמישהו מעריך אותך וחושב שאת מדהימה.
מוסר השכל : לא לעולם חוסן. אם אתם מנהלים מערכת זוגית חסרת גבולות וחושבים שהכל מותר, קחו בחשבון שיום אחד תמצאו את עצמכם מול מישהו שאומר – זה נגמר.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
2. לא עוזב את העיר?
הם התגרשו לפני 8 שנים כשהילד היה בן שנתיים והיא תפסה אותו מנהל רומן עם צעירה בת 20. הליך הגירושין היה ארוך ומתיש. שניהם לא היו מוכנים לוותר על אף שקל ועל אף עיקרון ונזקקו להחלטות שיפוטיות במשך כמעט שנתיים עד שהבינו שכדאי להגיע להסכם ולהפסיק לתת לשופטת לנהל להם את החיים.
בשנים שחלפו מאז שנגמרה המלחמה הגדולה הם ניהלו מלחמה קרה ושקטה. לא החליפו מילה, לא התגמשו, הוא לא שילם שום הוצאה חריגה בלי שתחילה עברה בהוצאה לפועל והיא לא ויתרה על שקל ודרשה ממנו חצי מכל הוצאה קטנטנה בנוקדנות שיכולה להוציא מהכלים.
בינתיים שניהם נישאו בשנית והקימו משפחות חדשות. כשהיא החליטה לעבור דירה הוא חשב שזו הזדמנות מצויינת להציק לה, והגיש לבית המשפט בקשה לצו מניעה שאוסר עליה להעביראתהילד, למרותשהסכםהגירושיןמאפשרלהלעשותזאת.
״הוא לא ינהל לכולנו את החיים״, היא אמרה, אני עוברת דירה ושבית המשפט יחליט אם הילד שלי עובר איתי או נשאר איתו. הדיון בבקשה נקבע לתאריך רחוק יחסית ובינתיים היא עברה דירה. בלי להסס השאירה את הילד איתו כי ניתן צו מניעה.
מסתבר שהיא ידעה מה היא עושה. אחרי שבוע קיבלתי טלפון מעורכת הדין שלו. בגמגום הסבירה שאשתו השניה ״לא היתה ערוכה״ לקבלת הילד ההיפראקטיבי לביתה למגורים ממש. הדירה קטנה יחסית ויש עוד שני ילדים, שיתכבד ויחזור לאימו היא ביקשה. וצו המניעה? בוטל בהסכמה.
מוסר השכל –
Beware of what you ask for…you might get it.
ובמילים אחרות – לפני שביקשתם צו מבית המשפט בשביל להציק לצד השני תחשבו טוב על כל ההשלכות, ומה יקרה אם עוד בטעות תנצחו…
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
3. נחתם בבכי
השבוע אושר הסכם שנחתם בשתי יבשות שונות.. הטכנולוגיה מאפשרת לך להדפיס את ההסכם לחתום עליו בדמעות, לסרוק ולשלוח במייל תוך שניות גם אם אתה מרוחק אלפי קילומטרים מאם ילדיך שזה עתה חתמה גם היא בתל אביב.
זה קרה אחרי שלוש שנים של הקזת דם הדדית, אלפי מסמכים, 8 תביעות, החלטות מרושעות כלפי שניהצדדים, ובעיקר הרבה רגשות עזים שניהלו את התיק הזה מתחילתו ועד סופו.
אבל מה שמעניין זה איך התיק התחיל. הם היו בגישור שהתקדם בכיוון הנכון אך היה איטי יחסית בשל המוקשים הרבים שהיו זרועים לאורך הדרך. הם התקשו להסכים כמעט בכל נקודה ובסוף הסכימו כמעט על הכל.
לישיבה האחרונה הוא הגיע עם אחותו הבכורה, זו שהגנה עליו בבית הספר מפני ילדים שהקניטו אותו, והפכה לעורכת דין מסחרית חדת לשון שהמשיכה לשמור על אחיה גם עכשיו, או ככה חשבה שהיא עושה.
תוך חצי שעה אחותו קרעה בדרמטיות את טיוטת ההסכם, פוצצה את הגישור ושלחה את בני הזוג למלחמת עולם בבית המשפט. מלחמה שהלכה והסלימה עם כל החלטה שיפוטית, בהיכלו של שופט שלא רק שלא ניסה לעזור לבני הזוג, ניכר עליו שהוא נהנה לראותם מקיזים דם.
למרות סוללות עורכי הדין שייצגו את שני הצדדים נראה היה שהמלחמה מתנהלת בין האשה לגיסתה עורכת הדין, שלא ידעו עד כמה הן דומות זו לזו, דימיון שהביא אותן להתגוששות שסופה לא נראה לעין.
ואז היא מצאה סיבה לאיים על גיסתה בפניה ללשכת עורכי הדין ודרשה ממנה לחדול מלייצג את אחיה במשפט בשל ניגוד עניינים. זו היתה פניה רצינית ואחות הבעל אכן נמנעה מלהגיע לדיון, ואף התקשרה בנסיון לשכנע את האשה לסגת מהטענות. כצפוי היא נתקלה בחומה אטומה. זה היה אות הסיום של המלחמה, שהבעל לא הסכים לנהל בלי הליווי הצמוד של אחותו.
מו״מ אינטנסיבי שהתחיל ללא ציפיות, נמשך בחדרי ישיבות ספוני עץ, במיילים, בווטסאפים ובצרחות טלפוניות הצליח להסתיים השבוע באישור הסכם בבית המשפט בהיכלו של השופט שלא הצליח להסתיר את אכזבתו.. ובמילותיה של הגיסה שיזמה את המלחמה אך גם היתה הוגנת להודות לנו על חתימת ההסכם : ״מקווה ששני הצדדים מאוכזבים מהתוצאה באותה מידה – ואם כך התוצאה מוצלחת.״
מוסר השכל : אל תתנו למישהו מאד קרוב לנהל לכם את הגירושין, מרוב רצון להגן עליכם אתם עלולים למצוא עצמכם מובסים מכל הכיוונים.
לקביעת פגישת יעוץ לחץ כאן
