1. התרגיל המסריח

שנתיים אחרי הנישואין הם נסעו לניו יורק לנסות את מזלם. בניו יורק נולדו התאומים ושם הוא ייסד עסק בינלאומי שהלך וגדל משנה לשנה. היא התרכזה בגידול התאומים ועסקה בגיוס תרומות לצה״ל, בהתנדבות כמובן. העיסוק הזה עזר לה להרגיש קצת יותר קרובה לארץ וקצת תורמת מרחוק, אבל בפנים היה לה בור של געגועים שהלך והעמיק עד שחשה שלא יכולה יותר לחיות שם וחייבת לחזור לארץ. רצתה שילדיה יגדלו כילדים ישראלים שהולכים בקיץ לים, התגעגעה לחבר׳ה, למשפחתיות, התגעגעה הביתה. לקח לה שנתיים לשכנע אותו ובסוף בגלל שהוא כל כך אהב אותה הוא הסכים. הם התחילו בהליך תושב חוזר, מצאו דירה מקסימה ליד הים, רשמו את התאומים לבית ספר וחזרו לארוז את הדירה הניו יורקית שלהם ולהיפרד מכולם. כשהמכולה כבר נשלחה והמזוודות ארוזות, יומיים לפני הטיסה, הוא אמר שיש עוד איזה עניין קטן לסדר. הוא הסביר שחייבים לחתום על הסכם ממון, והוסיף והבהיר בפנים חתומות שאם לא חותמים הוא לא עולה על המטוס. הסכם הממון, שהוכן מבעוד מועד, הותיר בידיו חלק גדול מהנכסים, חלוקה הוגנת לפי דעתו. הסביר שלא צודק לחלק הכל שווה בשווה כשהוא עובד כל כך קשה ומסכים להגשים לה את חלום השיבה ארצה. היא חתמה, בדמעות מרות של עלבון, אבל ברור שחתמה. הם עברו לחיות בארץ אך הסכם הממון הזה, עליו נסחטה לחתום, סחט לה טיפות רעל לנשמה והיא הפכה למרירה ומתוסכלת. במקום להיות מאושרת מהגשמת חלום החזרה לכאן. היא לא יכלה לסלוח לו על מה שכינתה ״התרגיל המסריח״. במקביל, ואולי לא במקרה, העסק שלו התחיל להאט ולהתדרדר (קארמה איז א ביץ זוכרים?) והוא הבין שחייבים לחזור לשם. הפעם היא היתה נחושה. התנתה את החזרה בעריכת הסכם חדש, שהקנה לה לא רק מחצית מהכל, אלא גם את הזכות לחזור עם התאומים הביתה בעתיד. ההסכם נחתם ואושר כאן ועד שלא קיבל תוקף גם בניו יורק היא לא הסכימה להתחיל לארוז.

2. המאפיונר

הם היו בהליך גירושין כבר שנה. פקיד בנק לבנבן שלא מסוגל לפגוע בזבוב (לכאורה) ופרסומאית אסרטיבית עם פה גדול. הוא עזב את הבית לאחר שנתיים של משבר קשה, והיא חשבה שזה תכף נגמר בהסכם, ושכרגיל היא תנהל את הגירושין כמו שניהלה לו את החיים. בישיבת הגישור השלישית הוא הקשיח עמדות, חזר בו מכל מה שכבר הוסכם ונראה היה שהוא מעוניין לפוצץ הכל ומיד. כשהסתיימה הישיבה הוא קרא לה החוצה, הושיב אותה לידו ופתח קלסר. מהחוצץ הראשון שלף תביעת גירושין שהגיש בבית הדין הרבני, וכשליבה החסיר פעימה הוא פתח את החוצץ השני והניח לפניה 200 עמודי צילומי מסך עם כל הווטסאפים שלה כולל כל מה שאמרה עליו מאחורי הגב (סמרטוט,אפס, ז׳ קטן). הוא לא ריחם והמשיך לחוצץ השלישי שם היה מונח הדובדבן שבקצפת – התכתבויות עם אחיה התאום שאינן מותירות מקום לספק בדבר נטיותיו המיניות. הוא הודיע לה שאם לא תחתום על ההסכם שהוא רוצה, יעביר את ההודעות לא רק לאשתו ההרה של האח אלא גם לאביה הדתי חולה הלב וככה יהרוס לכולם את החיים. היא הרגישה כאילו תקעו לה סכין בלב וכל הדם נוזל לה מהגוף והלכה משם בבהלה. כשעורכת הדין שלו קיבלה מכתב הרומז על עבירות פליליות ומתרה שלא לעשות שימוש במסמכים שהוגשו תוך חדירה לפרטיות והאזנות סתר היא לא ענתה. אשת האח לעומת זאת קיבלה ווטסאפ המתעניין בשלומה וכך גם האב החולה. חודש אחר כך הוא לקח את הילדות לסופשבוע והקטנה חזרה עם סימן כחול. ״אבא כעס עלי וצבט אותי״ היא אמרה. זה הספיק. היא ניגשה למשטרה והגישה תלונה על אלימות כנגד קטין ועל סחיטה באיומים. הוא נעצר. 24 שעות במעצר הספיקו כדי לגרום לו להבין שמי שמנסה לשחק אותה מאפיונר עלול לסיים כך. שבועיים אחרי הם אישרו הסכם גירושין הוגן והתגרשו.

3. טיפול זוגי

כבר שנתיים שאין ביניהם כלום. היא לא מסכימה לשכב איתו, וחוץ מרשימות קניות לבית והוראות בקשר לבנות, לא מחליפה איתו ולו מילה אחת. בהמשך הוא תפס תכתובת שלה עם הבוס ממנה עלה בבירור שהם מנהלים רומן סוער. הוא שאל אותה, היא הכחישה ואמרה שהם רק ידידים והוא- כבן להורים גרושים שלא היה מוכן להתמודד עם פירוק המשפחה – בחר להאמין. שלושה חודשים לאחר מכן היא ביקשה להתגרש. בעצם לא ביקשה – הודיעה שמתגרשים. הוא התחנן להזדמנות נוספת וביקש טיפול זוגי, אמר שאפשר לתקן הכל ושלא מוכן לעשות לבנות שלו את מה שעשו לו. להפתעתו היא הסכימה ואמרה שמאמינה שטיפול זוגי יכול לעזור. א ב ל לפני הטיפול וכתנאי לו – הוא צריך לבוא איתה לעורך הדין שלה ולחתום על הסכם שיקבע איך יראו הגירושין אם הטיפול לא יצליח. ברור, הוא אמר ודמעות של אושר בעיניו, אני אחתום על מה שצריך. למחרת הם היו אצל עורך הדין שלה ובלי לקרוא הוא חתם. היא נישקה אותו והם יצאו משם מחובקים ומחויכים. הוא כי סוף סוף זכה ממנה ליחס אוהב והיא מסיבות אחרות…כששאל מתי קובעים טיפול זוגי היא אמרה שכבר קבעה לעוד חודש כי המטפלת עמוסה וממילא עוד שבועיים יש דיון בבית משפט לאישור ההסכם. עד אז היא היתה מקסימה אליו. פגשתי אותו בבוקר אישור ההסכם בקפיטריה של בית המשפט. זכר אותי מהצבא התיישב וסיפר לי איזה נס קרה לו ואיך לא כל משבר חייב להסתיים בגירושין. שאלתי אותו אם ההסכם אצלו והוא אמר שאין לו עותק וגם שאין לו מושג מה כתוב כי ממילא אם לא היה חותם היא לא היתה מסכימה לטיפול זוגי. הסברתי לו שכדאי לדעת על מה חותמים ושהשופט ישאל אם הבין. עם מבט אטום הוא הסביר לי שעורך הדין שלה אמר להגיד לשופט כן על כל שאלה. ראיתי שמדובר במקרה אבוד איחלתי לו בהצלחה והלכתי לדיון. חודש אחר כך הוא הגיע לפגישת יעוץ. סיפר ששבוע אחרי ההסכם היא ביטלה את הטיפול הזוגי והודיעה לו שהתחרטה ולא מסכימה לטיפול זוגי ושהוא צריך לעזוב את הבית תוך שבוע כי ככה כתוב בהסכם.״למזלו״ ההסכם היה קיצוני והשאיר אותו בלי כלום. כשהבין שנסחט ונזרק הוגשה תביעה לביטול הסכם שסיכוייה לא ברורים, הוא עזב את הבית בבושת פנים ונשבע לנהל נגדה מלחמת חורמה.

מוסר השכל של שלושת הסיפורים : קארמה איז א ביץ. סיפורי סחיטה יש רק בסרטים, וגם שם בסוף הטובים מנצחים. אל תסחטו גם אם אתם חושבים שכך תקבלו את מה שמגיע לכם, כי בסוף ברוב המקרים זה נגמר ממש רע.