כשאבא ואמא מנהלים את הגירושין
הם אהבו אותה כמו בת. היו גאים בכלה שהבן שלהם בחר וחיבקו אותה באהבה לתוך השבט העירקי הגדול שלהם. והיא, שבאה ממשפחה קטנטנה ודלת אמצעים, נמסה מהחום והממון שהורעפו עליה והחזירה להם אהבה גדולה. עם השנים נולדו להם 3 בנים שהשתלבו, כמו הבעל, בעסק המשפחתי שהקים ראש המשפחה לפני כמה עשורים. כשתפסה את בעלה עם מזכירתו הצעירה החליטה להתגרש. הוא מאוד לא רצה אבל היא הרגישה שכבר שנים אין ביניהם כלום וחשבה שבגיל 47 אפשר להתחיל חיים חדשים לפני שיהיה מאוחר. למרות שעמד הסכם הוגן על הפרק, הוא ממש לא התכוון לתת לה ללכת עם חצי מהרכוש המשפחתי ויצא למלחמת חורמה, חמוש בממון בלתי מוגבל ובעידוד אקטיבי של הוריו. מעבר להליכים הרגילים היא קיבלה תביעת מליונים מהוריו להחזר כספים. כל נסיונות השופט להביא להסכם נדחו על הסף ומהר מאוד התברר לה שההורים חשו ננטשים לא פחות מהבעל ומנהלים נגדה הליך גירושין משל עצמם, שסופו ידוע מראש וסיכוייו קלושים. כשניסתה לשוחח עימם הם סירבו ושלחו מסר עם בנה הבכור, נכדם, שתתכונן להתשה משפטית. הילדים, שהבינו מה קורה, התערבו. תחילה ניסו לשכנע ולבסוף ניתקו את הקשר עם הסב והסבתא ועמדו לצד אימם. הבעל נקרע בין הוריו לבין ילדיו, ומאד רצה לסיים אבל אביו לא איפשר ואיים בניתוק הקשר איתו אם יגיע איתה להסכמה. היא הלכה וקמלה מההליך עד שילדיו החליטו לנתק קשרים גם איתו. ואז הוא נשבר. הגיע לאותו הסכם גירושין שעמד על הפרק לפני 3.5 שנים, והעדיף לשלם את מחיר ניתוק הקשר עם הוריו, שנשבעו לא לסלוח ולא לשכוח. האימפריה המשפחתית התפרקה ומלחמת ההורים הסתיימה בהפסד גמור – הם הפסידו במשפט, הפסידו את הבן והפסידו שלושה נכדים.
מוסר השכל – אל תנהלו את מלחמת הגירושין של ילדיכם במקומם ואל תקחו בה חלק, למרות הרצון לעזור. זה בדרך כלל נגמר רע מאד.
מוסר השכל 2 – אם אתם נותנים כסף לילדים תדאגו שיהיה הסכם ממון או הסכם הלוואה או וותרו מראש על מחציתו.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
הילד הקטן מפינת פיקדילי
אחרי 4 פגישות גישור אחת הוא חש מתוסכל. השאלה שעמדה על הפרק היתה מי מהם ישאר לגור בבית המקסים שבנו ועיצבו באהבה רבה, ומי יעבור לדירה חדשה. למרות שהיה ברור ששלושת הבנות ישהו במשמורת משותפת הוא לא הסכים לעזוב והתנהל איתה בווכחנות וקטנוניות. כששאלתי למה ההתעקשות הוא הסביר שלתפיסתו מי שנשאר בבית יהיה ההורה העיקרי ומי שיעזוב יהפוך להורה סוג ב. השאלות הנוספות שעל הפרק שקשורות לחלוקת ההון המשפחתי נדחקו לקרן זווית וכל תשומת הלב מוקדה בשאלת המגורים בבית . כששאלתי למה ההתעקשות הוא סיפר שהוריו התגרשו כשהיה ילד, לפני 40 שנה בלונדון הקרה. זוכר את עצמו נפגש עם אביו פעם בשבוע בפינת פיקדילי – ילד קטן ואיש גדול הולכים יד ביד ותמיד עוצרים לאכול פיש אנד צ’יפס. סיפר על ילד קטן עם אב לא משמעותי ועצוב ואם שניהלה הכל. הילד הקטן הזה מפינת פיקדילי ניהל לו את הגירושין ורק כשביקשתי ממנו לשחרר אותו ולעשות תיקון, והסברתי שהבחירה להיות אבא משמעותי לשלושת בנותיו נתונה לו, ורק לו, הוא דמע והבין. אחרי עוד 2 פגישות גישור הם סגרו הסכם שחילק 15 מליון שח ושלוש בנות. הוא התנהל כמו גבר אמיתי – בחוכמה ברוחב לב וברגישות, וסיפר לי שכל הזמן הילד הקטן מפינת פיקדילי מחייך אליו מהצד.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
הבן המקופח
הם היו 2 אחים להורים אמידים, ומאז שזכרו את עצמם היו ביניהם מאבקי כח מבוססים על קנאת אחים. הבכור היה הבן המועדף – היפה, החכם המוצלח, והצעיר – קצת פחות. גם כשבגרו והקימו משפחות היתה אשת הבכור הכלה המועדפת וילדיו – הנכדים הכי קרובים. אשת הצעיר, שחשה את קיפוחו, לא סבלה את הוריו, והיחסים עימה ועם ילדיהם היו בהתאם – קרירים ומתוחים. הבן הבכור קיבל מהם דירה נאה כשנישא והבן הצעיר קיבל אף הוא דירה, יפה פחות לטעמו. עם השנים בגרו ההורים וזקנתם היתה קשה. הם לא ערכו צוואה וממילא רצו שרכושם יחולק שווה בשווה בין שני בניהם. אלא שהבן הצעיר חשב אחרת. הוא רצה לעשות צדק אחת ולתמיד. הצדק שלו. הוא השתלט על ההורים, ניצל את חולשתם וניתק אותם בכוח מהבן הבכור וממשפחתו. אגב כך הוא דאג להחתים אותם על צוואות לפיהן רוב הרכוש עובר אליו, כי הבכור כבר קיבל, כי יש לו יותר ובכלל כי מגיע לו אחרי שנים של קיפוח. הבן הבכור שלא הסכים לקבל את ההשתלטות העויינת של אחיו הגיש בקשה למינוי אפוטרופוס להוריו הקשישים. בהוראת בית המשפט הם נבדקו על ידי פסיכוגריאטר ונמצאו דמנטיים וחסרי יכולת לנהל את חייהם ולפיכך מונה להם אפוטרופוס. שנים ספורות לאחר מכן הלכו לעולמם בהפרש של חודשים ספורים. או אז נשלפו הצוואות שנערכו בתקופת ההשתלטות העויינת והחל מאבק משפטי בין שני האחים. הצעיר עומד על קיום הצוואות והבכור דורש לבטלן כשהוא נסמך על הבדיקות שקבעו שהוריו נעדרי כשירות ובמינוי האפוטרופוס. הבכור, שבנסיבות אחרות היה מוכן לוותר לאחיו על רוב הרכוש כי הבין את תחושת הקיפוח שלו, לא סלח לו על הנתק שגרם בינו לבין הוריו בשנותיהם האחרונות, ולכן לא הסכים לפשרה כלשהי. הצעיר שלמרות המסמכים הברורים התעקש לנהל הליך סרק מול אחיו, חשב שהוא מנהל הליך צודק ולא הבין שתחושת הקיפוח שליוותה אותו כל חייו ניהלה עכשיו את ההליך, והביאה להפסד נוסף מול האח המועדף, הפעם הפסד משפטי.
מוסר השכל : לא לתת לילד הקטן שגר לנו בפנים לנהל לנו את החיים. לזהות אותו, לשחרר אותו באהבה, ולגרום לו להיות גאה במבוגר שהפכנו להיות.
