יש שני סוגי מתגרשים – אלו שממשיכים הלאה ואלו שנתקעים.
אלו שממשיכים הלאה מבינים שמדבר הגירושים ניתן לצמוח והם עסוקים בגדילה, צמיחה והעצמה. האם אינם מרחמים על עצמם, על ילדיהם ואינם עסוקים באבל מתמשך על פירוק המשפחה. האם אינם מאבדים אמון באהבה ובזוגיות ומשוכנעים שהעתיד צופן להם טוב.
אלו שנתקעים לעומתם עסוקים בלרחם על עצמם, לרחם על ילדיהם שמשפחתם נהרסה, לכעוס על פירוק התא המשפחתי ולא להצליח לשחרר את הכעס. וכעסים, אם לא משחררים אותם טיבם להתבשל, להפוך לגוש צמיגי שיושב בבטן ומעיק על כל תנועה. הם סוחבים איתם את גוש הכעס, ומספרים לעצמם שאין סיכוי לאהוב שוב.
גם הממשיכים וגם הנתקעים יכולים להיות אלו שבחרו להתגרש ואלו שהגירושין נכפו עליהם. שאלת היוזמה כמו גם שאלת האשם אינן רלוונטיות, הדבר היחיד שמבדיל בין הממשיכים לנתקעים הוא הסיפור שהם מספרים לעצמם והאמיתות בהם הם בוחרים להאמין.
